יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

לאן הולכים החתולים למות?

את החתולים שלנו קבלנו יחד עם הבית אליו עברנו.
כולן היו מעוקרות ודי נחמדות. הן הסתובבו להן בחצר, והעסקה היתה: אנחנו נאכיל אותם והם ישמרו על חצר נקייה מנחשים ועכברים. עם הזמן נקשרנו אליהן ואפילו חשבנו עליהן בכל שמחה משפחתית שהיו בה שאריות בשר.
כשאני במטבח אני כבר רגילה שהחתול "המלכה" יושב על אדן החלון מחייך אלי ומחכה בסבלנות שאנדב לו איה נתח דג או בשר.
חתול "המלכה", הוא בעצם זכר, אך מתוך הרגל אנו פונים אליו בלשון נקבה, כמו לכל חתולינו.
לשאר החתולים אין מדרס כף באדן החלון, כפי שקבע "המלכה".
לפני כמה חודשים הסתבך החתול האפור - לבן בקטטה עם חתולי השכונה וחזר לחצר מלוכלך ונשוך, מאז מצבו הלך והדרדר, הוא ירד במשקל, ולא הועיל המזון הרך שהגשנו לו.
למרות הכל הוא החזיק מעמד. כל יום חששנו שאוטוטו הוא  יתפגר. הוא שרד את החורף, את חום הקיץ הבלתי נסבל, הספיק להשתתף בחתונה שערכנו בחצר, המשיך להתחכך עם חבריו החתולים שאפשרו לו לאכול ראשון מהאוכל שהוגש, וכמעט זכה להדליק איתנו נרות חנוכה.. . מדי פעם הוא נעלם ליום, חשבנו שנפרד מאתנו, אך הוא חזר, רזה ומסכן. מראהו עורר רחמים לעיתים גם גועל במי שלא הכירו.
בשבוע  שעבר שמעתי את "המלכה" מילל בבכי קורע לב. זו היתה בפרוש יללה אחרת, רווית צער, וכאב, לא יללה רגילה של ייחום,  או קטטה, אלא  יללת פרידה. יצאתי עם אוכל לגינה, ה"מלכה" הגיע לבד.  החתול האפור לא הגיע.
"הוא נפרד מאיתנו", אמרתי לעזר, "הפעם זה סופי" .
ואכן, מאז עבר למעלה משבוע והוא לא נראה בשטח, אפילו לא באזור פחי הזבל. שלושת החתולים שנשארו נראו קצת עצובים, אני בטוחה שראיתי כמה דמעות בעיניו של "המלכה", חברו הטוב ביותר.
החתול נעלם, ואני תוהה לאן. לאן הלך למות? מדוע לא רואים את פגרי בעלי החיים הנפטרים? (אנו רואים רק את הנהרגים) לאן הולכות החיות למות??

 

     "המלכה" והאפור בימיו הטובים





  



יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

היפה הבורה ומשאל העם

אחרי שכל העולם מדבר על התוכנית, החלטתי אתמול לצפות ב"יפה והחנון".
 האמת, היו שם קטעים קורעים, ואפילו פיתחתי סימפטיה לכמה יפות וכמה חנונים, אבל מעבר לצחוק שמוסיף בריאות,  עלו בי כמה הרהורים נוגים:
השבוע קיבלה הכנסת החלטה על משאל עם בנושאים גורליים לעתיד המדינה, וכמובן התחיל פולמוס שלם, מה יקרה אם כל החרדים ישתתפו בהצבעה? ומה יקרה אם ערביי ישראל יצביעו?, ואם הרוסים יצביעו? וכן הלאה וכן הלאה.
אותי מדאיג יותר מה יקרה אם אותה קבוצה ,שהיא כנראה די גדולה באוכלוסייה, אם כי לא בהכרח גם כל כך יפה, שאת נציגותיה ראינו ב"יפה ובחנון", תבוא להצביע....
ביבי , תעשה טובה ותרד מהעץ הזה.



יום שני, 22 בנובמבר 2010

מתחילה הספירה לאחור! נשאר עוד חודש!!!

אני אני לא יודעת מה קורה לכם בחודשים נובמבר דצמבר,כשהשמש מגיחה מאוחר והחושך יורד כבר בארבע וחצי, עלי משפיעים הימים ההולכים ומתקצרים בדכדוך הולך וגדל.
אמרו לי להתחבר עם הטבע ולא ללכת נגדו ואכן אני קמה עם השחר המאוחר ומשתדלת ללכת לישון עם הציפורים. 
החל מסופו של אוקטובר אני מחכה לתאריך 21 בדצמבר, מיום זה ואילך הימים הולכים ומתארכים  וככל שהאור גדל בחוץ, הוא גדל גם אצלי בפנים.
המחזוריות הזו לדעתי גם קבעה כמה אירועים מכוננים בהיסטוריה שלנו ושל העמים.
חשבתם למשל מדוע  נס חנוכה אירע דווקא בחודש כסליו, שמקביל לתקופה בין היום הקצר ביותר לבין תהליך התארכותו? נראה לי שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו החליט שזה תאריך מתאים לנס, וארגן לנו חג  יציאה מהדיכאון. הדלקת הנרות ההולכים ורבים הם  ההוכחה!  אפילו שמאי הקפדן לא יכול היה ללכת נגד הטבע.
חשבתם מדוע נקבע יום הולדתו של ישו לסוף דצמבר, הרי לא היה רישום תאריך לידה מדויק בדיר בבית לחם. קבעו מה שקבעו, כי ביום זה בני האדם התחילו לראות את היום מתארך. וכנראה שתאריך לידתו של "בן האלוהים" הותאם לטקסים שכבר היו קיימים אצל העמים הפגאנים שחגגו סביב היוםהקצר בשנה.
דתות נוסדו ונפלו, עמים קמו ונעלמו, וחגים לבשו ופשטו צורה,  אבל  תמיד, לאחר ה21 בדצמבר,היום החל להתארך.  
אז בחנוכה, עם הדלקת הנרות אני שרה שיר הלל למכבים ולנפלאות השם, אבל בעצם השמחה האמיתית שלי היא שמתאריך זה האור שבימינו הולך וגדל!  












יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

מישהו מתהפף בקברו

מדי פעם שולח לי האחיין שלי,מושיק, שיש לו עין רגישה וכישרון צילום, תמונה שיכולה להיות נושא לשיחה.
אז אני משתפת אתכם בתמונה ששלח לי.
השלט "רחוב טרומבלדור"  מתנוסס בגאון על אחד הבניינים ששופצו ברחוב.
מישהו החליף את הפ' בב'. – למה? אולי טעות.
אבל הטעות המשיכה להתגלגל במחלקת השילוט, או השד יודע איפה, ואף אחד לא שם לב וגם לא תיקן!
אח יה אחי, יוסף טרומפלדור , הקרבת את ידך למען הציונות.
אח יה אחי, יוסף טרומפלדור, אחרי 90 שנה הפכת לטרומבלדור , האם זה אות לסוף הציונות?
תשפטו בעצמכם


         

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

נקמת הורדוס

אהוד נצר היה מורה שלי באוניברסיטה. איש מדהים, חכם, צנוע דבק במטרה. ופרופסור בעל הישגים מרשימים בתחום הארכיאולוגיה והאדריכלות של ארץ ישראל.  
אהוד נצר חיפש במשך 35 שנים את קברו של הורדוס, הוא עמל שנים בכדי לפתור את אחת התעלומות הגדולות שהעסיקו את הארכיאולוגים בארץ ובעולם. ללא לאות, בסבלנות הפך אבן אחר אבן, רגב אחר רגב. כמו שחיפשו לפניו ארכיאולוגים אירופאים את קברי הפרעונים במצרים.
לשליטים המגלומנים האלה היה חשוב להסתיר את מקום קבורתם ובנוסף למחילות הסתרים והלבירינטים שהגנו על מקום קבורתם, הם גם הטילו קללות על אלה שיעזו למצוא את הקברים ולפתוח אותם.
אהוד נצר מצא וחשף את קברו של הורדוס, מלך היהודים, האכזר, המגלומן, שבחיו הרג את כל קרוביו.
אהוד נצר נהרג בשבוע שעבר בהרודיון, מעד מפיגום. מוות סתמי ומיותר.
ואני חשבתי לרגע, שאולי הורדוס בעצמו היה שם ודחף אותו מן המעקה אל מותו.