יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

מפגש מועדון הקוזינות

הן התקבצו מכל חלקי הארץ, רובן מאזור המרכז, אחת מהדרום הלא רחוק, אף לא אחת מהצפון, ואף לא אחת מ"השטחים" .
הן עזבו בעלים, גרושים, ילדים ונכדים.
הן זנחו את הפגישות העיסקיות, החוגים, המטבח, הקניות והספונג'ה והדוסיות שבניהן, אף את ההכנות לשבת קודש, ולאחר דחיות שנגזרו עליהן מידי אדם ומידי שמים הן עלו לירושלים למפגש הראשון של "מועדון הקוזינות "!.
ה"סנטו פודרוזו " לא יכול היה לסדר להן מזג אויר טוב יותר, ירידה בטמפרטורה ועננות קלה.
כל אחת נשאה באמתחתה סיר, מגש, קערה מלאה בכל טוב, מעשה ידיה להתפאר מורשת ממטבחה של סבתא מזל, שלמען האמת היתה בשלנית, אבל עקרת בית לא מי יודע מה, ולולא ליווי צמוד של הוואווה מצד אחד, ודודה מלכה מצד שני, לא ברור איך היתה מצליחה לגדל את שמונת ילדיה ללא מכונת כביסה ומדיח צמוד.
ואני מדמיינת את סבתא מזל, מגיעה למפגש, לחגוג אתנו, מלווה בפמליית הכבוד שלה, דודה מלכה והוואווה, כשמלאכים תומכים בשלשת הנשים הללו ועוזרים להן לרדת במדרגות.
ראשונה יורדת סבתא מזל, לבושה במיטב שמלותיה, שבדיהן נבחרו בקפידה ע"י סבא ניסים, שהיה פיינשמייקר גדול בענייני לבוש גם בתקופות שירד מנכסיו, ונתפרו ע"י רוזה, השסטרה קומפלידה.
מטופפת בנעלי העקב שלה, עור אמיתי של קרוקודיל, במידה 36, חושפת שוקיים חטובות לתפארת, שלצערי לא ירשתי אותן ממנה. (זוכרות את הבוהן "הרוכבת" הקטנה שלה? שתמיד ריתקה אותי, אותה היא הורישה לנכד שלי).
לשיפור הגזרה, תחובות כמה פיסות צמר גפן לתוך החזייה שלה, הגרסה ההיסטורית לסיליקון של היום. הוכחה לתלונותיה, שילדיה, רובם ינקו רק משד אחד, צימקו לה את ה"טטס". ומה לעשות, הקנטרס די לצ'ס שהיו לה פעם, התרוקנו. שיערה אסוף ברשת המיתולוגית שלה, וכך, חפה מכל איפור, צחת עור ומעוטת קמטים, אפופת ענן ריחני של "קרפ ד'שי" היא "מרביצה כניסה".
צעד אחד מאחור פוסעות אחריה דודה מלכה, כה דומה לה וכה שונה, זורחת בחיוך טוב לב, בזוג עיניים ירוקות ענקיות, מסתירה כף יד אחת, מאחורי תיק נצחי, שהיה גם מחסן קטן של סוכריות. 
ואחרונה,מאספת של הפמליה, כפופה, עטופה במטפחת כהה, תומכת בבתה המפונקת, ללא שביב של גינדור, כמו שבולעת את עצמה בתוך הנוף, צועדת הוואווה.
במבט ראשון נראית  כמו אחת האלמנות שיצאה מתוך "זורבה היווני", אך מאחורי הדמות הסגפנית עומד מנוע נשי רב עוצמה, שפועל ללא לאות יומם ולילה במטרה אחת בלבד, לעזור, ולאפשר לשושלת לגדול ולהמשיך הלאה.ביד גרומה שכיבסה מליון חיתולים, עיסתה אלפי צווארים וגבים תפוסים, לשה אלפי לחמים, ואפילו סיתתה אבנים בתקופת הטורקים, היא מנופפת לנינותיה ולוחשת, "אי ארמוזיקס, כמה גדלתן."
ובעיני הברקת הענקיות שלה שזורחות מתוך אלפי הקמטים של פניה, היא מסתכלת סביבה ושואלת בהומור "הגענו לאילק?"  "ואיפה שמעון?". אם הוא היה מוזמן, הוא היה מביא אותן ברוב כבוד בסיטרואן הצבאית שלו, אבל כידוע, המפגש הוא לנשים בלבד...
ומה לדעתכן היתה סבתא מזל אומרת על המטעמים "המודרנים" שהבאנו? אני מניחה שהיתה די נהנית אבל מעירה :
"אדיו, כי סטה זבלנדו, אגוזים מתוקים וחמוציות בתוך סלט ירקות? נכדותיי הפכו לאשכנזיות" .
על הפשטידות היא היתה אומרת, איפה המקרונס טוסטדוס? ומחפשת לשוא את הסופריטו הטובע בשמן.
את הבורקס שלי, מבצק שנקנה בסופר, ושנאפו ב"פס" ולא אחד אחד, עבודת יד, עם גימור של "פילישקיטוס", היא היתה מבטלת בהינף זרת ואומרת שהם בורקס של "חרגנס" .
את עוגת הקצף הגבוהה של ליאורה היא היתה בוחנת היטב, וטוענת שיצאה כך רק בזכות סיר הפלא שלה, אבל מודה בחצי פה שבכל זאת יש משהו באשכנזייה ה"פוטריאנדה" הזו שלקחה את צעיר בניה...
הכיפתיקס של כרמלה היו מעלות בעיניה דוק לח של געגועים לניחוח של הגבינה הצפתית שהובאה פעמיים בשנה ע"י גיסה, יהודה, או בשמו הרשמי "הדוד עם השמלה". הגבינה הצפתית היתה בעיניה הנחמה היחידה, והצידוק היחידי לנישואי בתה לצפתי האשכנזי ה"הוואוי", שלקח אותה אל מעבר להרי החושך.
אבל בנגסה בביסקוצ'וס של יעל היא היתה נאלמת דום ופוסקת: "מאנוס בנדיצ'ס, בדיוק כמו שאני מכינה, מושלם!"
ברוך השם, יש לה נחת מהנכדות, כולן ברוך השם "מסודרות", למרות שאף אחת לא הפכה "פקידה ממשלתית", או אשת חבר "אגד". לכולן יש ילדים וחלקן אף עלו עליה במספר ילדיהן. וזה כמובן בזכות טקסי ה"בח'ור" שהקפידה לעשות והמלח שפיזרה בכל פינה על מנת לבטל את ה "עין הרע".
לגרושות שביניהן היא בוודאי היתה אומרת שכבר בקבר היא ראתה את ה"טרונצ'וס, הקרודוס, הטנזיוס והמודוס, שבחרו להן בטעות לבעלים. ועדיף להיות "סוליקס", אבל חלילה לא "דיספרדס",  מאשר לגמור את חייהן אתם. אבל היתה קצת מתבלבלת אם היינו מזכירות לה את בורלא, אהבתה הראשונה והבלתי ממומשת שיש בסיס סביר לחשדות, שאליו היו מכוונים שירי הערגה והאהבה בלדינו, שהפנטו את שומעיה.
סבתא מזל, הוואוה, דודה מלכה, אבני היסוד של חיינו, מקור מעלותינו וחסרונותינו, כשהמעלות הן כמובן מהצד הס"ט שלכן והחסרונות, אייך לא, מהצד האשכנזי של הבעלים והנשים של צאצאיכן.
לכבודכן, וגם קצת בשביל הכיף שלנו, אנחנו מקוות להמשיך ולהיפגש, ולהיזכר, ולצחוק ולדמוע, ולאכול, ולנחם ולהתחבק, ולשתף ולהתאבל ולחגוג.
ועל המפגש הבא אני מקווה שנוכל לומר "אליגריוס קומפלידס" , ובתרגום חופשי, "בשמחות מושלמות"  




   






יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

לא, אל תעשו לי מסיבת הפתעה

הפעם היחידה שעשו לי הפתעה כזו, היו תלמידי והוריהם בקיבוץ. בתירוץ כלשהו הצליחו להוציא אותי מהבית באמצע הספונג'ה, ולאור האורות הנדלקים הופעתי עם מכנסיים קצרים, כפכפי גומי וחולצת טריקו גזורה. מזל שהייתי רק בת 34 ונראיתי לא רע גם בסמרטוטים. יותר מכל הביכה אותי העובדה שהייתי צריכה לומר דברי ברכה ופרידה לתלמידי והוריהם, וכל מה שבא לי לומר באותו רגע, זה "לכו קיבינימט...".
לא פעם אני שואלת את עצמי, של מי החגיגה בכל אירועי ההפתעה האלה? של מושא ההפתעה או של מארגניה?
בדרך כלל כוכב הערב הוא דמות נחמדה ויקרה למשפחתו, אבל את מי זה מעניין , באיזה גיל נגמל מהמוצץ  ובאיזה מקצוע  הצטיין בכתה ח'. במקרה שלי למשל, הסיפור הביוגרפי יכול להרדים כל מוזמן למסיבה כזו.
בשביל תכנית אמנותית צריך צוות הפקה וגדוד של נכדים מוכשרים, כי את רוב ההנאה שואבים אלה שנתנה להם ההזדמנות לעלות על הבמה ולהפגין את כישורי המשחק והשירה שלהם. 
במקרה שלי, יש לי בינתיים רק נכד אחד, שכישרונו הבולט מתבטא בקליעה של חפצים על הגננות, והשיר היחידי שמצליח לזמר הוא  מה מה מה מה  (מתוך "חנן ועליזה יצאו לשדה") .
לעיתים עולה בי החשד שחתני השמחה המופתעים, לא ממש מופתעים, הרי במשפחתם עושים לכולם מסיבות הפתעה בכל חג ויובל, אז למה שיחרגו מהרוטינה? אז מה ההפתעה?

אין מסיבת הפתעה ללא מצגות. ואז קורה שחתן או כלת השמחה מגלה שכל מיני תמונות נתלשו מהאלבומים שלו, או שבחרו תמונות שהוא היה מעדיף להצניע.
במקרה שלי, אני היחידה במשפחה שיודעת לעשות מצגות, ולילדי אין זמן להתעסק עם דברים כאלה, אז תשאירו לי לעשות לכם אלבומי "פיקאסה" ולשלוח לכם תמונות שאני אבחר לפרסם.
אז יקירי, במקרה שלי, בבקשה אל תעשו לי מסיבת הפתעה. במחשבה שנייה, אני בטוחה שאף אחד לא התכוון....
ואני מצטטת מתוך "60 הגיגים ותובנות"של עמוס דרורי: "יום הולדת. אינך עושה פרור של מאמץ כדי לזכות בו. למרות זאת, ובלי צידוק, אתה הופך גיבור ליום אחד. מי בעד לבטל?"

יום שלישי, 12 באוקטובר 2010

אילו דברים אני מקווה לעשות לאחר גיל שישים

לעשות בייבי סיטר לעוד הרבה נכדים.
לזכות לקרוא את כל הספרים שארצה, בספר אלקטרוני.
להתגבר על הפחד ולעשות צניחה חופשית.
ללמוד איטלקית.
לעשות מסע לאורך שביל חוצה ישראל.
לפרגן לעצמי ולקנות מצלמה טובה.
לקנות בהזדמנות דירה סמרטוטית במחיר מציאה, שתוך זמן קצר יכריזו עליה "פינוי בינוי".
לכתוב את הבלוג שלי  באחד העיתונים האלקטרונים.
לכתוב ספר על כל הסיפורים האמיתיים והדמיוניים ועל כל האנשים והנשים המיוחדים והרגילים,
ששמעתי מפי בני המשפחה על בני המשפחה.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

החודש ימלאו לי שישים!

בסוף החודש ימלאו לי שישים.
ממרומי שנותי ליקטתי כמה דברים שעשו לי השנים.
ממש לא אכפת לי להלך בנעלי ניו בלאנס גדולות ומכוערות ולהרגיש קלה ויפיפייה רק משום שנוח לי.
יש בגדים שאני לא מתקרבת אליהם, כמו נעלי עקב, חזיות פוש –אפ, מכנסי סקיני, תחתוני חוטיני. בבגד נוח אני מרגישה יפה ואוהבת את עצמי בלי "שיפוצים".  
הפסקתי לומר "אין לי מה ללבוש". אני מבינה שהאמירה הזו היא מצב נפשי.
פטרתי את עצמי מצביעת השיער ואני מתגאה בכל שערה לבנה שמתווספת לראשי.
אני לא נבהלת למראה ידי המסוקקות  ומודה לאלוהים שהעניק לי הזדמנות לעבוד בגינה.  
גם עם קמט חדש שמופיע אין לי בעיה. בגילי, קמטי צחוק רק מוסיפים יופי.
הפנמתי את העובדה ששום קרם לא יעשה אותי יפה יותר או צעירה יותר. מה שכן יעשה, זה רגע נחת מהמשפחה.
פחות ופחות אכפת לי מה שיאמרו עלי ומה שיחשבו עלי, והבנתי שלא כל העולם חייב לאהוב אותי.
אני נהנית מכל מה שמציע המחשב, אבל מצחיק אותי המנהג לאסוף כמה שיותר "חברים" בפייסבוק.
בגילי אני כבר יכולה לומר "לא", בלי רגשי אשמה. אני ילדה מספיק גדולה לסרב למה שלא נוח לי או לא מתאים לי. (משתדלת)
אני לא מתנצלת שיצאתי לפנסיה מוקדמת ואחרי 30 שנות עבודה נהנית להיות "עקרת בית", אם כי לא מצטיינת. (לפי קנה המידה של גיסותי הסופרמניות).
ממש לא אכפת לי שלא זכיתי בפרס נובל לפיסיקה, והישגי בעבר נראים לי היום לגמרי לא רעים. גם אם לא בחרתי להיות אשת קריירה.
אין לי שום בעיה ללכת לסרט לבד אם לא מצאתי מישהו שמוכן לצפות בסרט הזה.
לא מתביישת לגעות בבכי בסרט "במבי".
גם אין לי שום בעיה לשבת לבד בבית קפה לשתוק שעה קלה, ולהתבונן סביבי.
פעם, כשטיילתי בעולם, לא נרגעתי עד שבקרתי בכל האתרים שצוינו במדריך. היום אני נהנית לטייל בנחת ו"לבזבז זמן"  בישיבה במקום אחד שמוצא חן בעיני.
סוף סוף קראתי את הספר "מובי דיק" ונהניתי מכל עמוד.
אני לא מפסיקה ללמוד גם דברים שלא יביאו לי תועלת חומרית או יתרון ברזומה.
התמכרתי לרמיקוב ושש בש. בעבר סלדתי מהמשחקים האלה שנראו לי "של פולניות" או "של ערבים".
העולם שלי כבר לא שחור לבן, יש בו המון גוונים של אפורים.
למדתי להבין את ההבדל בין מה שאני צריכה ומה שאני רוצה.
אני לא פוחדת מהמוות, ולא רוצה להיות זקנה סיעודית.
משתדלת לחיות בשלום עם הפחדים שלי ועם החסרונות שלי.
כל בוקר אני מקשיבה לציוץ הציפורים ולטרטור הקומפרסור ומודה לאלוהים על מה שיש לי ועל מה שאין.
והמשאלה היחידה שאני מבקשת לעצמי לכבוד יום ההולדת היא בריאות, לי ולכל בני משפחתי. 

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

חופשה בכרתים

חזרנו מחופשה משפחתית בכרתים עייפים ומרוצים.
כל כך עייפים שאין לי חשק לכתוב, אז אני שולחת לכם כמה גלויות:
 כמה פינות חמד בכפר שבו התאכסנו

 












האי ספינלונגה, "אי המצורעים"









 בקרוב אצלכם!