יום רביעי, 27 במאי 2020

הבחורה שבאה מבית חרדי ושינתה את הוראת רבני צפת



ושוב היה זה צילום שהתפרסם באתר "צפתמונות" שעורר את סקרנותי, בייחוד משך את תשומת ליבי הכיתוב "חג הפרחים".
בצילום אנו רואים קבוצת תלמידות לבושות לבן, זרים על ראשן וטנא בידן. מלווים אותן קבוצת בוגרים כנראה המורות והמורים. לבושם והופעתם שונה מצילומים של מוסדות לימוד תורניים בצפת  משנים אלה.
לאחר שחיפשתי  את הסיפור שעומד מאחורי הצילום,  פתר  את התעלומה ד"ר שמואל הר נוי מנכ"ל המכללה לשעבר. בינגו היום - ערב שבועות! 
קבלו סיפור מלפני  106 שנים, שהחל בל"ג בעומר ונמשך עד שבועות.
הודל פישמן, לימים עדה מימון, נולדה בבסרביה לאלימלך פישמן, שהיה תלמיד חכם וסופר סת"ם ולבאבע גאלדע פישמן, והיתה אחת מתשעת ילדיהם.
המשפחה נמנתה על צאצאי הרמב"ם זו הסיבה שהיא ואחיה יהודה שינו את שמם מפישמן למימון .
כבר בנעוריה גילתה פעילות ציונית ענפה. בשנת 1913 עלתה ארצה  ולאחר שנה נשלחה מטעם "מרכז המורים"  לפתוח בית-ספר לבנות בצפת וללמד בו.
בשל הרקע התורני שממנו באה, והיותה שומרת מצוות,  נראה היה שתתאים להוראה בעיר  שרוב רבניה התנגדו ל"שקולס" ולחינוך בנות בפרט, ותוכל למשוך את בנות משפחות הישוב הישן  למעגל של חינוך עברי וכללי. עדה בקשה מחברתה פרומה מקלר שהיא מתארת אותה "כבעלת השכלה רחבה ושכל רב" ויחד הן עולות לצפת ומשתכנות "בבית עתיק שקירותיו מטו ליפול" כלשונה . בקומה הראשונה היה חדר ששימש ככיתת לימוד ובקומה השנייה קבלו חדר למגורים, שרהיטיו ארגז וכמה קרשים בלבד. מה שפיצה על עליבות החדר היתה לדבריה שקיעה שהקסימה בשלל צבעיה והר עצמון  שנשקף במלוא הדרו. (כך כונה הר מירון בפי הצפתים שנים רבות). 

יוזמי בית הספר היו מר קרניאל מנהל בנק אפ"ק בצפת  וחברי ה"מכבים הקדמונים שקבלו את ברכתם ותמיכתם של המפקח והמחנך מר וילקומיץ, שהקים את בית הספר העברי במושבה ראש פינה הסמוכה.
לבית הספר נרשמו רק 20 בנות ולאחר ברור קצר הובהרה הסיבה כפי שכתבה במכתבה  "רובם המכריע של ההורים מוסרים את בנותיהן ללמוד בבית הספר של המיסיון ומאה וחמישים מבנות צפת מתחנכות ע"י בנות ישו וארוסותיו".
עדה מימון לא חששה להצליף בהנהגה הצפתית ואף מפרסמת מאמר בעיתון "החרות ירושלים" ובו מבקרת קשה את ההנהגה הרבנית בצפת שמפקירה את בנותיה לחינוך המיסיון. במכתביה היא לא חוששת לבקר את שיטת החלוקה, את האווירה החברתית שגרמה, ומתארת את הילדים "הגדלים ללא תורה וללא דרך ארץ לא לאלהים ולא לאדם׳"
אך בזה לא תמה מחאתה נגד הרבנים בצפת,  באותה שנה רצתה להשתתף בחגיגות ל"ג בעומר במירון אך משנת 1911, שבו קרס קיר וקבר תחתיו חוגגים, נאסר על נשים להשתתף בחגיגות. לטענת הרבנים נוכחות הנשים בהילולת ל"ג בעומר היא שגרמה לאסון. עדה שכנעה את חברתה פרומה ואת בתו של מר קרניאל להגיע למירון ולהשתתף בחגיגות כפי שנהגו הנשים לעשות בעבר. על כל צרה שלא תבוא צרפו שלושה בחורים צפתיים שישמרו עליהן, הגעתן עוררה שערורייה, הרבנים זעקו גוועלד, אך הן נשארו עם החוגגים ומאותה שנה בוטל החרם על השתתפות נשים בחגיגת ל"ג בעומר. למרות חששו של וילקומיץ שבשל המאמר ייסגר בית הספר, וכנראה גם בשל ייחוסה המשפחתי של עדה, בית הספר המשיך לפעול.



הצילום, שנמצא בארכיון בית הספר "מעינות" צולם באסרו חג של שבועות,תרע"ד 1914,
עדה ופרומה יזמו תהלוכת ביכורים ואספו מיהודי צפת תרומות לשם פתיחת ספרייה בבית הספר.
עדה עזבה את צפת לאחר שנה והפכה לאחת הנשים שלחמו בעד שיווין זכויות פוליטי לנשים ביישוב העברי, ולימים אף הפכה לחברת כנסת.  בד בבד עם הרעיונות המהפכניים שלה היא המשיכה לשמור על אורח חיים דתי.


עדה מימון ויקיפדיה עדה מימון ויקיפדיה

                                




יום שבת, 23 במאי 2020

גבינה ולוקאל פטריוטיות – גם גבינה היא מורשת


אין חג שבועות בלי גבינות, ואין גבינות בלי גבינה צפתית!
האם הצפתים הצליחו לשמור על זכויות המותג שהוא כל כך ייחודי לעירם?
יין תוסס שלא מיוצר באזור שמפיין בצרפת לא יכול להיקרא שמפנייה. הוא יכול להיקרא "יין בסגנון שמפנייה".
גבינת פרמז'ן שאינה מיוצרת באזור העיר פארמה בצפון איטליה לא יכולה להיקרא גבינת פרמזן, היא יכולה להיקרא רק "גבינה בסגנון פרמזן".
בארץ, כל מחלבה יכולה לעשות גבינה בסגנון ולקרוא לה בלי לעפעף "גבינה צפתית".
הראשונה שהיתה לה החוצפה להוציא גבינה במרקם גומי וטעם תפל ולקרוא לה "גבינה צפתית" היתה כמובן היצרנית "הלאומית" של הגבינות המתועשות.
ועם השנים הופיעו עשרות גבינות של מחלבות "בוטיק"  שקוראות לעצמן "גבינות צפתיות" טובות יותר וטובות פחות.
אבל לדעתי שום גבינה הנקראת כך, שתהה יוקרתית ומיוחדת ככל שתהיה, אינה גבינה צפתית!!
גבינה צפתית אמתית מיוצרות רק בשתי מחלבות בעולם, במחלבת "המאירי" ובמחלבת "קדוש" בצפת, שעושות אותן כבר כמעט 200 שנה. ואולי כבר מתקופת האר"י.
יש ביניהן הבדלים אבל אף אחד לא ייקח מהן את הייחוד למרות שהרבה מנסים.
אני לא אספר לכם איזו מהן אני מעדיפה, כי כבת צפת אני לא רוצה להסתכסך עם אף אחת מהמשפחות.
אבל זה לא משנה, שתיהן משובחות ויש אנשים שיחצו אוקיינוסים בשבילן.
גבינה צפתית אמתית חייבת להיות מלוחה מאד, שמנה ויש לה טעם חריף קל מיוחד שאין באף גבינה צפתית אחרת, ואפשר לשמור אותה למעלה משנה בלי שתתקלקל.
אז זהו , "גבינה צפתית"  היא רק מצפת!
וחבר הכנסת הראשון שיצא מצפת מוזמן להגיש על זה הצעת חוק!
פייסבוק : https://www.facebook.com/groups/MORESHETSAFED


ל"ג בעומר בצפת המשוחררת שנת 1949.


מה עושים חיילי חטיבת 7 בתהלוכת הבאת ספר התורה מבית עבו למירון?
ומה הקשר בין תהלוכת ל"ג בעומר להמנון יחידת חטיבה 7 ?
קבלו סיפור לחג:
במלחמת השחרור נלחמה חטיבה 7 שהייתה חטיבה משוריינת, על שחרור הגליל, וחייליה השתתפו בשחרור מירון.

בחטיבה הייתה יחידה של חיילים דתיים (ביניהם מר מאיר חובב ויוסף הגלילי). לטנק המוביל את היחידה הם קראו "בר יוחאי", על שם התנא רבי שמעון בר יוחאי (מחבר ספר הזוהר) הקבור במירון שבגליל העליון.
בשבת זו שלאחר חג הסוכות, כאשר חגגו שבת הודיה על שחרור הגליל הם הזמינו אליהם כאורח לשבת את הרב צבי נריה זצ"ל. באותם ימים התפשטה ביחידה מנגינה נעימה שהייתה לחן לפיוט ספרדי המתחיל במילים "בחג הסוכות, אל יצילנו ממצוקות וכו".
עוד בליל שבת קלט הרב נריה זצ"ל את המנגינה. בשבת בבוקר, הוא כבר לימד את השיר החדש שחיבר לכבוד היחידה, בהתאמה למנגינה המוכרת.
החיילים התאהבו בשיר החדש, שהפך ללהיט והמנון היחידה. השיר נכתב על לוח עץ גדול שנתלה על הטנק הראשון "בר יוחאי".
הסיפור ותמונת הטנק נמצאים ב"ספר מירון" שחובר על ידי לוחם היחידה יוסף הגלילי.
https://youtu.be/2Uuz32yDjW0 -להאזנה לשיר

חג שמח!
לצערי לא מצאתי את מקור הצילום, כנראה מתוך יומן כרמל. מי שיודע מוזמן לכתוב



צילום מתוך הסרטון

אין תיאור זמין לתמונה.

הנגמ"ש של חטיבת 7 עם כיתוב השיר. באדיבות זהבה פרל רבינוביץ, צולם ע"י אביה אלכס רבינוביץ שלחם במבצע חירם.





בית ספר לתחרים בצפת

מזה זמן, עוררה את סקרנותי פרשה מעניינת מתולדות צפת שאשה צעירה יוצאת דופן עומדת במרכזה.
הכל התחיל מתמונה שעלתה באתר "צפתמונות". בתמונה שכותרתה היתה "בית ספר עזרה 1911" זיהיתי את המבנה של מלון "הרצליה " לשעבר , מלון שהקימו סבתי וסבי בשנת 1929. החיפוש אחרי בית הספר "עזרה" נתן רק רמזים בודדים אבל הובילו אותי לתפנית בעלילה.
בשנת 1910 הגיעה לעיר נערה בשם אסתר פרלמן, בת למשפחה עשירה ומיוחסת בקהילה היהודית בקניגסברג. היא נשלחה ע"י אביה, לארץ ישראל, על מנת לטפל בהוריו הזקנים שכמו רבים הגיעו לא"י לחיות בה בשנותיהם האחרונות. הסיבה האמתית להחלטת האב היתה להרחיקה מאהוב ליבה אברהם לוינהרץ, אותו הכירה בגימנסיה ושלא נראה לאביה כשידוך הולם.
שגרת חייה בצפת סבבה בטיפול בסבתה ובסבה, אך בכל הזדמנות היא שוטטה בסביבות צפת וכתבה מכתבים לחברותיה הטובות ולבני משפחתה.שנשארו העדות היחידה על פרק חייה בצפת. במכתבים היא מתארת בהתפעלות את נופיה ואווירתה של העיר, אך גם מבקרת את אנשי צפת שחלקם הורגלו לחיות מתרומות החלוקה ומהללת את אנשי המושבות שבחרו בעבודת אדמה. בחיבה ובהומור היא מספרת על בנות צפת העניות, שבלי בושה היו ממששות את בגדיה ולא הבינו מדוע הם כה פשוטים ולמרות שנחשבה בעיניהן כאשת העולם, שאלו מדוע אינה עונדת תכשיטים, אינה צובעת את ציפורניה, ואינה שוזרת צמר גפן בצמותיה, כפי שהן היו מרבות לעשות בחשבן כי כך נוהגות נשות העולם.
בשיטוטיה בעיר ובסביבותיה נפשה כמהה להיות חלק ולתרום לעשייה הציונית, ולתרבות החדשה שצמחה בארץ. בצפת פגשה אסתר במשפחת רפאל ומתילדה סופרמן, האב, מורה ואידיאולוג שהגיע לעיר עם אשתו וילדיו ופתח ב1910 את בית הספר "עזרה", לנערים יהודיים עניים שלא מצאו מקומם בחיידרים ובישיבות, ולצד לימודי קודש הוסיף גם לימודים כלליים ולימודי מקצוע. השיטה החינוכית שלו לא היתה מקובלת, על הרבנים ראשי הקהילה האשכנזית, אך לא נתקלה בהתנגדות בקהילה הספרדית.
הפגישה של אסתר עם משפחת סופרמן הובילה את אסתר לפגישה עם הגב' שרה טהון, הגב' טהון הובילה בשנים אלה פעולות לחיזוק מעמדן של הנשים בארץ ישראל ובמסגרת "אגודת נשים עבריות לעבודה תרבותית בפלשתינה" יזמה והקימה בירושלים, ביפו בעקרון ובטבריה "בתי ספר לתחרים" שם למדו נערות ונשים את מלאכת סריגת התחרה, שהיתה אופנתית בקרב נשות א"י ואירופה, הנשים סרגו מפות מפיות, וקישוטי תחרה אותם היו מוכרות לחו"ל וכך יכלו להשתחרר מהתלות הכלכלית המוחלטת באבותיהן ובבעליהן. בתי הספר האלה זכו להצלחה למרות הקשיים. שרה טהון התרשמה מהמרץ והסקרנות של אסתר והציעה לה לפתוח בצפת סניף של בית הספר לתחרים. באותה עת פסק גם קשר המכתבים בינה ובין אברהם לוינהוץ אהובה, שלא הלך בעקבותיה כפי שצפתה, והיא נרתמה למשימתה החדשה כמזור לאכזבתה. וכך תוך כמה חודשים של התארגנות, למדה אסתר בשלושה שבועות את מלאכת התחרים בבית הספר בטבריה, רכשה חוטים ומחטים (הכוונה היתה למה שאנו קוראים היום מסרגה אחת) ויחד עם המורה פרלמן ורעייתו מצאו בשכירות מבנה בעיר שם הכשירו את בית הספר החדש. לפי תאורה של אסתר בית הספר עמד בשולי הרובע היהודי בחזית המבנה בעל שתי הקומות היתה מרפסת ומאחורי היה שדה. לא רחוק ממנו היה בית הספר של המיסיון הסקוטי ומהצד השני, גם כן לא רחוק היה בית ספר כי"ח שזה עתה נפתח.
בקומה הראשונה למדו הבנים של בית הספר "עזרה", ובקומה השנייה הוכשר אולם העבודה של הנערות. הצילום שפורסם היה הוכחה נוספת למיקומו של בית הספר.
מה שנשאר היה להתחיל בגיוס הנערות, מודעות נתלו ברחבי הרובע היהודי, היא נפגשה עם הורי הבנות על מנת לשכנע אותם, רוב המשפחות שנענו היו משפחות מהקהילה הספרדית. אך הקושי העיקרי היתה התחרות של המיסיון הסקוטי בצפת שגם הוא הציע לנערות סדנאות רקמה והשכר שקבלו שם היה גבוה יותר וכלל גם בונוסים של בגדים סרטים. ואביזרים שחולקו מידי חג.
לבית הספר נרשמו כ150 נערות אך המספר הלך והצטמצם ל80 , בשל מחלת העיניים בהן לקו לא מעט מהנערות. לא מעט נערות העדיפו את התנאים הטובים שסיפק המיסיון הסמוך, וחלקן לא עמד בשל הדרישות החינוכיות של אסתר.
המיוחד בבית הספר שאותו ניהלו מתילדה סופרמן ואסתר היו ההקפדה על ההיגיינה האישית, אסתר דרשה מהן להסיר את צבע הציפורניים הזול, להסיר את צמר הגפן משערן שעודד ריבוי כינים, היא דרשה גזירת הציפורניים ושטיפת הידיים והופעה לבית הספר בבגדים מכובסים ונקיים. בהמשך היא רכשה סינרים שחולקו לבנות והן נדרשו לשמור על ניקיונם. מדי חודש נערכה בדיקת עיניים לנערות, דבר שרק בעלי אמצעים יכלו לממן
בבית הספר לתחרים לא הסתפקו בלימוד מקצוע התחרה, מתילדה סופרמן לימדה את הבנות קריאה וכתיבה, והחידוש הגדול היו שיעורי ההתעמלות שנתנו לבנים ולבנות בבית הספר. הדרכת ספורט היה מקצוע אותו רכשה אסתר בלימודיה בגימנסיה בגרמניה. במכתביה היא מבקשת מחברותיה לשלוח לה דפי תרגילים משוודיה, ופעילויות משחקים נוספים. היא היתה עולה עם הבנות למגרש מאחורי בית הספר שגבל עם המצודה שם ערכו הנערות תרגילי התעמלות, מחזה חריג בנוף האנושי של צפת באותן שנים. באחד ממכתביה היא מספרת שמנהל בית הספר בראש פינה מר וילקומיץ הגיע לביקור בבית הספר והתפעל גם משיעורי הספורט.
פעילות נוספת ויוצאת דופן היה טיול קבוע אותו הנהיגה כחלק מתכנית הלימודים, באחד ממכתביה היא מספרת על הטיול הרגלי הראשון עם בנות בית הספר למושבה ראש פינה, שם ראו בפעם הראשונה מהי מושבה עברית מרווחת ונקייה. היא היתה לוקחת את הבנות לסייר מחוץ לגבולות הרובע היהודי, מפסגת המצודה הסמוכה היתה מלמדת אותן את שמות ההרים והעמקים המקיפים את העיר, סיפרה להן על המושבות החדשות בגליל ובגולן, היא לימדה אותן שמות של פרחים וצמחים והן לימדו אותה את השימושים הרפואיים העממיים שהכירו בביתם. הן גם גילו לה סודות שצפנה צפת כמו הפתח שהיה ליד "המעיין" או ה"פיזיקה" כפי שכונה ע"י הצפתים, שהיה נקודת אספקת מים של צפון מזרח הרובע. קרוב לאכסניה של משפחת פיינשטיין בכניסה לרובע היהודי, היה פתח ניסתר וזה הוביל לקמרונות בנויים אבני גזית, אסתר הבינה שמתחת לבתי העיר חבויה עיר קדמונית. פתח זה היה כנראה חלק מהחפיר הצלבני של העיר והוביל לתוך המצודה העתיקה עם השנים כוסה ונעלם.
בבית הספר נערכו חגיגות בחנוכה ובפורים בהשראת החגיגות שנערכו במושבות החדשות והתלמידות לקחו חלק בהכנתן. וכפי שמעידים מכתביה, לאט לאט בלטו בעיר תלמידות בית הספר בניקיונן ובהופעתן וזכו להערכה בקהילה.
אסתר היתה מאושרת מעבודתה, בכל מכתביה ניכרת ההתלהבות ותחושה ההגשמה והשליחות. ביום הולדתה שחל בפורים אף שינתה את שמה להדסה ובקשה גם מהוריה לכנותה בשמה החדש. השם החדש שבחרה סימל בעיניה את ההתחדשות שעברה במשימה שקבלה על עצמה
בקיץ 1914 נקלעה הרשת לקשיים כלכליים, שרה טהון נאלצה לצאת לשליחות גיוס כספים וקראה להדסה לבוא לתל אביב ולנהל במקומה את הרשת, הדסה נענתה לבקשה בלב כבד, ואכן הסתבר כי אישיותה והתלהבותה היו הגורם העיקרי להמשך הלימודים של הבנות. בית הספר "עזרה" ובית הספר לתחרים המשיכו לפעול בצפת רק עוד חדשים ספורים ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועצירת המסחר בעבודות תחרים, פסקה פעילות כל בתי הספר לתחרים בארץ.
מחוסר ברירה הדסה חזרה לגרמניה. היא נישאה למשה לקלוורי, וחזרה עמו לארץ ישראל בשנת 1922, שם החל הפרק היותר ידוע והמרתק של חייה מרובי התהפוכות, ומסעה הקשה והמרתק ורב הפעלים עד שהציבה את הרקמה התימנית כסמל לתרבות ולפולקלור ארץ ישראלי והניחה את אבן המסד הרעיוני והמעשי של "ויצ"ו ו"משכית" עוד בטרם הקמת המדינה.
כך הוביל אותי חוט השני של הדסה מאותו צילום נושן משנת 1911, שברקע זיהיתי את מבנה הבית שאותו לימים רכשו סבי וסבתי בצפת והפכו אותו למלון, דרך סיפורה של הדסה אסתר שהחל בצפת וריתק את דמיוני, ושכמעט אין לו זכר בסיפורי ההיסטוריה של צפת, וחוט השני הזה הוביל אותי לחוטיה של סבתה של אימי בירושלים, שאמנם לא היתה תלמידה בבית הספר לתחרים, אך היתה אשפית במלאכת רקמה והנחילה לאימי את הטעם הטוב, הערכה למלאכת יד, ולימדה אותה את החשיבות בעצמאות כלכלית לאשה. וחוט שני זה הגיע עד לחנות "משכית" שאימי פתחה בצפת מול המבנה של "בית הספר לתחרים" של הדסה אסתר חמישים שנה מאוחר יותר, מבלי שידעה על קיומה של הדסה.
מקורות "הדסה וחוט השני" , שרה בן ראובן. הוצאת אריאל.
מאמרה של הדסה קלוורי על צפת , כתב העת Der Jude מרץ 1919

פייסבוק:  מורשת צפת - הנגלה והנסתר מורשת צפת - הנגלה והנסתר


מבנה בית הספר ב1913 לימים במנה שכן מלון הרצליה צפת


 מבנה בית הספר ב1913 לימים במנה שכן מלון הרצליה צפת


 הצילום באדיבות משפחת קלוורי



בית הספר בצפת , באדיבות ארכיון מורשת צפת משפחת שחרור כפיר

מלון קטה דן בצפת

לקראת עונת התיירות קבלו סיפור :
בשנת 1922 הגיעה לצפת אישה צעירה בשםֶֶֶֶֶ קֶטָה (Keta) דן (דנלוביץ). קטה עלתה ארצה מגרמניה שם הוכשרה כמורה לספורט, ובגרמניה הצטרפה לקבוצת אתלטיקה ציונית בשם "התאגדות נשים יהודיות להתעמלות וספורט".
השתתפותה במופע ראווה של התעמלות וסיף, שהתקיים בקונגרס הציוני ה11 בוינה, הפכה אותה לציונית נלהבת. היא החליטה לעלות לארץ ישראל, למדה עברית וכלכלת בית - מקצוע שהאמינה שיביא תועלת למפעל הציוני. בזכות כישוריה בניהול מטבח וצוות מונתה למנהלת בית היתומות בעיר.
שנה וחצי בצפת, הספיקו לבחורה הגבוהה והספורטיבית להתאהב בעיר ולהבין את הפוטנציאל התיירותי שלה. עד אז היו כמה פנסיונים קטנים וצנועים בצפת שרובם רחוקים מהסטנדרטים האירופאים. קטה החליטה לצאת לחיים עצמאיים ולפתוח פנסיון. היא שכרה בית ברחוב הראשי של צפת שהיו בו שישה חדרי אירוח, למרות שעדין לא היו מים זורמים וגם לא שירותים בכל חדר, אהבו האורחים את המקום בעל האווירה המיוחדת והביתית והאוכל הטעים, וההצלחה האירה פנים. לא הצלחנו לאתר היכן היה המלון, אולי מי מהקוראים יוכלו לתת לנו רמז. זאב פרל סיפר כי אביו שמואל פרל ז"ל הצביע על הבניין שנמצא בתחילת המדרחוב, במבנה שהיה לימים לישכת הבריאות מעל חנות הספרים "בנדור ". היום גרה שם משפחת שריקי. (ראו תגובה)
קֶטָה שניחנה בחוש עסקי וטעם טוב, שכרה מבנה גדול יותר מוקף בגן, והקימה בו מלון גדול יותר. היא שיפצה את המבנה שבחדריו היו מים זורמים ואסלות. המים הגיעו מבור אגירה, ובימי הקיץ מולא הבור במי מעיין.
את רהיטי הקש, השטיחים והכלים נסעה קטה לקנות בירושלים, שם שכרה מכונית ונהג שהבטיח להסיעה עם כל הכובדה לצפת. למרות שקיבל תשלום מראש, הנהג התעייף והשאיר אותה ואת הציוד בעפולה. משטרה לא היתה בסביבה, אבל נמצא נהג ומכונית שבמקום לצפת החליט להביא אותה לנצרת, שם דרשה ממנו להסיעה היישר לתחנת המשטרה. הנהג שנבהל מהבחורה הגבוהה והנחושה התחייב בפני השוטרים לשמור על הסחורה במשך הלילה עד שנמצא נהג יהודי שהביאה למחרת לצפת.
תוך זמן קצר הפך המלון של קטה שקראה לו "פנסיון הגליל" למלון בעל מוניטין שרבים ממנהיגי הישוב, אמנים וסופרים התארחו בו. את המחמאות ושביעות רצונם מהאוכל הטעים האווירה הביתית, המקום היפה הגן הנפלא וכמובן מזג אויר הצפתי השאירו בכתב בספר האורחים של המקום. בין האורחים היו ח.נ. ביאליק, משפחת ארלוזרוב, וכל אמני ונכבדי היישוב בא"י. בכדי להתארח היו צריכים להזמין חדר במלון זמן רב מראש. על פי מחקרה של ד"ר רבקה אמבון על המתחם והמבנה, המלון עבר למשכנו החדש רק ב1928.
מבנה המלון, זה נמצא במתחם המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים זיו שנמצא ברחוב הנרייטה סאלד, וסמוך לשכונת שיכון עממי. עד היום ניתן לזהות פרטים ארכיטקטוניים שנראים בצילומים שנשמרו באלבום המשפחה.
החיים היו יפים ושמחים, המלון שגשג עד אוגוסט 1929, ואז פרצו מאורעות תרפ"ט, ודם יהודים ילדים וזקנים נשפך בסמטאות.
השמועה על ההתפרעות הגיעה למלון וקטה והאורחים התבצרו בו, רק לאורח אחד היה אקדח. למזלם, הפורעים עדיין לא הגיעו למלון שהיה ברובע הערבי של העיר וחלק מהאורחים הצליחו לברוח מצפת. לאחר יום הגיעו השוטרים הבריטים ופינו את קטה ומעט האורחים לחצר הסראייה יחד עם משפחות הרובע היהודי. בזכות שליטתה באנגלית, ובזכות מחסן היינות שהיה במלון , שכנעה קטה שני שוטרים להסיע אותה למלון, את המשקאות החריפים נתנה לשוטרים הבריטים ואת המכונית העמיסה במזון שנשאר במלון והביאה ליהודי הרובע שהיו סגורים בסראייה בחום הגדול ללא מזון ומים, בזמן שערבים בזזו את רכושם ושורפים את בתיהם. גם המלון של קטה היה בסכנה.
קטה נשארה בצפת עוד ארבעה שבועות וסייעה לנפגעים, היא בישלה עבור משפחות הנפגעים. והבינה שלמלון שהקימה לא תוכל לחזור. בלית ברירה עזבה קטה לתל אביב.
על שפת הים, במגרש מוקף חולות קנתה בית בית קטן עם מרפסת גדולה הצופה לים והקימה בו את "פנסיון קטה דן". שלאחר גלגולים הופקע ונהרס, ועל המגרש הוקם בשנת 1964 "מלון דן" שנחשב לאחד מהמלונות המודרניים והמפוארים הראשונים בארץ.
קֶטָה דן שלאחר נישואיה נקראה קטה רוזן, היתה לאחת הנשים פורצות הדרך ויזמית ומראשוני מייסדי בתי המלון המודרני בא"י. ואין ספק שנתנה השראה לבעלי המלונות בצפת שהלכו מהר בעקבותיה.
ביומנה היא כתבה: "כפיצוי על הכיעור שלי, תמיד הפגנתי אנרגיה עצומה להישגים מיוחדים בשטחים שונים ותמיד חלמתי על הישגים יוצאי דופן"
ביומנה היא גם כתבה כי שבע השנים שבהן חיה בצפת היו השנים המעניינות והמאושרות בחייה.
הפוסט מופיע בדף הפייסבוק מורשת צפת - הנגלה והנסתר


https://vimeo.com/136494564 - לצפיה בסרטון על תולדות חייה של קטה דן