יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

הרבה פחות שהוא בעצם הרבה יותר.

מאז שרקמתי לבנים שלי את כריכת ״ספר התורה״ בקיבוץ, עברו שלשה עשורים שבהן לא נגעתי ברקמה. השבוע הטילה עלי כלתי משימה, לרקום את ״שקית החלה״ של נכדתי בגן.
קשה לומר שחל שיפור במלאכת הריקמה שלי מאז ימי לימודי בכתה הקדם מקצועית, שננזפתי ע״י המורה אסתר טוביאש, על חוסר דיוק ורשלנות תפירת התכים.
אבל לא עלי אני רוצה לכתוב. "שקית החלה" היא חלק מסיפור הגן של נכדיי.
הילדים שלי זכו לגדול בגנים בקיבוץ. הילדים שלי בחרו לשלוח את ילדיהם לגן, שמזכיר להם את ערש ילדותם.
הם בחרו בגן שעולה להם הרבה יותר מכל גן אחר, רק על מנת לקבל בו פחות מהגנים הציבוריים.
הם משלמים הרבה, משום שיש פחות ילדים בקבוצה
הם משלמים הרבה, על מנת שיהיה בו פחות אוכל תעשייתי, אלא תפריט מבוסס על קטניות, ירקות, טחינה ומעט מאכלים פשוטים בסיסיים ובריאים.
הם משלמים הרבה, על מנת שלא תהיהי בגן טלויזיה.
הם משלמים הרבה, על מנת שלא יהיו בגן הררי צעצועים מפלאסטיק, אלא שחלק מהפעילות הקבועה בגן היא בניית משחקים מגרוטאות, וחומרים שמוצאים בסביבה.
הם משלמים הרבה, בכדי שלא יהיו קבלות שבת , מסיבות וימי הולדת, עם מוסיקה רועשת וכמויות של ממתקים.
הם משלמים הרבה, על מנת שהילדים הבוגרים ( בני ארבע וחמש) ישתתפו בשטיפת הכלים אחרי הארוחה ובסידור הגן.
הם משלמים הרבה, על מנת שילדיהם ישתתפו כל בוקר באפיית הלחם שאותו יאכלו בארוחה הבאה.
הם משלמים , שלא יביאו להם פעם בחודש מישהו עם ארנב בסל, שכל ילד יזכה ללטפו, אלא מסתובבים ליד האווזים שהם מגדלים ואחראים להאכלתם יום יום.
הם משלמים הרבה, כדי שילדיהם לא יקבלו שניצלונים מעובדים, אלא ירקות  מגינת ירק שהעבודה בה היא חלק משגרת יומם.
הם משלמים הרבה,  בכדי שילדיהם לא יהיו במקום שבו משתדלים לבדר אותם, לרצות אותם ובמיוחד את הוריהם, באין סוף פעילויות , אלא במקום שבו מלמדים את הילדים להתנסות, להפעיל את הדמיון, לראות איך דברים נעשים ולקחת חלק בעשייה, והכי חשוב, אם הם נכשלים במשימה, הם עוזרים להם לנסות שנית ולחוות חוויה של הצלחה.
הם משלמים על מנת לא לקבל "חוגי העשרה" ואין סוף גרויים חיצוניים, אלא למידה מתוך התנסות במרחב וביום יום.
אם תשבו מחוץ לגן תוכלו לשמוע ילדים משוחחים זה עם זה. מקשיבים ומכבדים.
ילדים שמודים יום יום, כחלק מטקס יום יומי, על אור החמה, שפע האדמה ומטר השמיים.
  הילדים שלי ועוד לא מעט  הורים כמותם  משלמים הרבה בכדי לקבל הרבה פחות.
  אבל הפחות הזה הוא כל כך הרבה.
אינני יודעת עד מתי יוכלו לשאת בנטל הכלכלי הזה,
ואני שואלת את עצמי, מדוע משרד החינוך לא מאשר את צרופו של הגן למערכת גני הילדים שזכאים  מגיל שלש לחינוך חינם?
כששר החינוך מהלל את החיבור של התלמידה שכתבה ביקורת על מערכת החינוך והפליג בשבח הבחירה, ירד במחילה, כבודו  לגנים, ויראה במו עיניו איפה הכל מתחיל. ובבקשה, יאפשר כבודו להורים לבחור מבלי לפשוט את הרגל. 




יום שני, 21 באוקטובר 2013

שמונה גלויות מברלין

גלויה 1
לפני שנסעתי קבלתי החלטה, לא לקחת איתי מצלמה.
כשאני מטיילת עם מצלמה אני עסוקה להכניס את המראות למסגרת.
במקום להסתכל מבעד לעיני אני מתבוננת בעיני העדשה.
לטייל בלי מצלמה זה להשתחרר מצורך אנושי ורכושני לקחת איתי את את החוויות.
אני מודה שזה לא קל להחליט, שסרט הצילום יישאר בראש, עד שיגיע יום התפוגה. וגם שלא תהיינה תמונות להראות למשפחה. (לא מדויק, מיכל צילמה המון) 
יש דברים שאפשר להכניס למסגרת העדשה, אבל שום מצלמה לא היתה מצליחה להעביר את התחושות שהעיר הזו העבירה בי. ובטח לא את הגוש הענקי שיושב בגרון ולוחץ על הלב . והגוש הזה, היה החוויה החזקה ביותר שלקחתי משם




גלויה 2
ההחלטה לנסוע לגרמניה היתה לא קלה.
גרמניה מעולם לא היתה במפת התיירות האישית שלי.
לנסוע לברלין זה לא כמו לנסוע  לפריז או רומא,  בכל פינה יש תזכורת לעבר. התזכורות הן מרומזות יותר ומרומזות פחות, בכל מקום פזורים שמות, על אבני פליז המשובצות במדרכות, על שלטים: ״פה חי , נלקח , נרצח...״. 
אנדרטות  הנצחה מעוצבות, מפוזרות בעיר. מי שרוצה מבחין בהן ומי שרוצה מתעלם.
בעוד שבכל מקום בעולם, כשאני פוגשת אנשים, אני מתייחסת אליהם, ולא תמיד מעסיק אותי הרקע המשפחתי שלם. בברלין, קשה היה לי להתייחס לאדם כפי שמופיע לפני, תמיד קפצה השאלה בראשי, מה הקשר שלו עם הנאצים. הוריו? סבו? אולי אפילו הוא  עצמו.
אין שליטה על זה.

                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)



גלויה 3
אנחנו יושבות ברכבת s2 שלוקחת אותנו לווילה שבה נערכה ועידת ואנזה. מולנו יושב זוג חייכני שהסתבר שהם מגאנה. כשאמרנו להם שאנחנו מישראל אורו עיניהם. הם היו בישראל לפני כמה שנים ואהבו אותה מאד, יש להם חברים בישראל. הם מעריצים את ישראל, ״אתם הישראלים, מאד אמיצים״ הם אומרים לנו. הם לא הסתירו את ההערכתם הרבה למדינתנו. 
במושב המקביל יושב בחור גרמני כבן שלושים. כשהוא שמע שאנחנו מישראל, הוא קם ממקומו ובקולי קולות הצהיר באנגלית עילגת ״אתם היהודים אתם עם נבחר! אתם מבורכים״. ״אתם עם מיוחד״ מוסיף, לרגע נדמה לי שהוא מחפש איזו הילה מעל ראשי.
 ״אני מוזיקאי״ הוא מכריז בקול. גוצי מוציאה מהתרמיל דגלי ישראל קטנטנים ונותנת לזוג ולבחור. אנשים מסביב מתבוננים, קשה לראות שינוי בהבעת פניהם. הזוג מגאנה יורד מהרכבת. 
הבחור מתיישב לידנו, יש כנראה משהו בעובדה שאנחנו ישראליות שמסקרן אותו. הוא לא מפסיק לדבר. הרכבת ממשיכה ונוף השיכונים מתחלף בבתים פרטיים קטנים ומטופחים. ״זו שכונה עשירה״ מסביר. ״בשכונה הזו יש הרבה יהודים״ הוא מוסיף, ״ליהודים יש הרבה כסף, היהודים עשירים״. הוא משתמש במילה גאלט,(כסף), ומלווה  אותה בתנועת יד של ספירת כסף. די ברור שהבחור קצת ״שרוט״, אבל אין ספק שהוא אומר בקול מה שרוב הנוסעים הדמומים מסביב חושבים. 
הסצנה הזו  מתרחשת בדרך לווילה וואנזה, שם בישיבה של 90 דקות החליטו בכירי אס. אס. על ״הפתרון הסופי״. 

                                 


גלויה 4
האנדרטה לזכר השואה של ליבסקינד, תקועה לברלינאים בשטח הנדל״ן הכי יקר בעיר.
ליד הבונדסטאג ושתי פסיעות משער ברנדנדנבורג.
לעומת כיכר העם הירוקה שמשתרעת למרגלות בניין הרייכסטאג, כיכר הזיכרון מכוסה במלבני בטון אפורים. כמו קברים עצובים. 
שתי ילדות בלונדיות חמודות הגיעו. הילדות עלו על הקוביות האפורות והחלו מקפצות מקובייה לקובייה. ההורים נזפו בהן, אך הן המשיכו לקפץ ולצחקק. התבוננתי מרותקת לניגוד בין החיות הצבעוניות הילדותית והתמימה ובין הקוביות האפורות של האנדרטה.
אני שואלת את עצמי האם אי שם בעתיד, מישהו, שלא יזכור לשם מה נבנתה, יהפוך אותה לפארק שעשועים או ללוחות גרפיטי.


                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 5
הניגוד  הוא הדבר הכי בולט בברלין. הניגוד בין הישן והחדש, הכובד  של הארכיטקטורה הפרוסית לעומת הארכיטקטורה המודרנית השקופה, החדשנית. איזור המיטה שהפך למוקד תיירותי, שמשלב פריקיות עם עיצוב על, בתים משופצים על פי מיטב הקפדנות הגרמנית ולידם בניינים ישנים מכוסים גרפיטי, שחלקם נשמר מתוך רצון לשמר איזו פיסה אוטנטית מהשנים הראשונות לאיחוד העיר. האזור מלא בפאבים וסדנאות של מעצבים משובץ באין ספור תזכורות על החיים שהיו ואינם. 
אין סוף מפלצות, דרקנים,עייטים וחיות דמוניות אחרות מעטרות את הבניינים הישנים. נראה לי שנוכחות כזו של רוע פיגורטיבי משפיעה איך שהוא על נפש המתבונן. הארכיטקטורה העכשוית היא מינימליטית, שקופה ומתוחכמת, אך לא מצאתי בה לא חמימות, ולא חינניות.

 אי אפשר להתעלם מנוכחות המוות לצד החיים התוססים, השלובים בברלין זה בזה. 

                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)


גלויה 6
אמרו לנו שבברלין זול.
החלטנו להקדיש הצצה למרכז קניות שהמליצו לנו עליו. 
ברגע שנכנסו הבנו שנפלנו על קניון מלחה דובר גרמנית. אותם מותגים, אותם מחירים, אותו שטנץ , אפילו אותה קומת אוכל , כולל פלאפל וחומוס. ברחנו.
אופנה מעוצבת, יפה ונחשקת אפשר למצוא בשפע החנויות המעוצבות המשובצות בכל מקום. המחירים של מעיל או שמלה הוא יותר משתי משכורות של מורה בישראל. אז אולי כדאי להגיע בעונת הסיילים, אם מתאים לכם לשלם רק מחצית הסכום.
חנויות יד שנייה הן טרנד בברלין, הן מצטרפות לטרנד המיחזור. יש אפילו רשת כזו שקראת Made in Berlin. אחת כזו ממוקמת ברחוב של המלון שלנו. בניגוד לריח הדוחה שמאפיין את חנויות יד שנייה אצלנו, החנות היתה מסודרת להפליא והבגדים נקיים. אבל השארנו את הסחורה, הלא זולה, לחובבות בגדי הסבתא המכוערים שנראים טוב רק על בחורות בשנות העשרים שגם אם תתלבשנה בסמרטוטים תראינה טוב.
                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)
קפה בבית קפה ברובע מיטה עלה כמו בארץ ואף יותר. כך גם ארוחה במסעדה חמודה ברובע ניקולאי הציורי.  
המחירים שנראו נמוכים באופן בולט היו רק המחירים של המזון בסופר מרקט. קנינו, למשל, קרטון חלב בשנים וחצי שקל, ויוגורט בשני שקל. עם עוד כמה מעדנים מהסופר השכונתי סעדנו תחת עצי התרזה בשדרת Unter de Linden
את שאר השוואות המחירים השארנו לחובבי שופינג. 


                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 7
למרבה הפלא לא ראינו את עשרות הישראלים היורדים, שמדברים עליהם כל הזמן. 
אחד כזה פגשנו בנקודת הבידוק  של שדה התעופה. בחור חמוד וקומינקטיבי שעזר לנו בביקורת הביטחונית. הוא כבר שלש שנים בעיר ואני מניחה שמקבל גם השתתפות בשכר הדירה בשל עבודתו שמאפשרת לו שהות באירופה. ששאלנו אותו מה אוהב בעיר במיוחד, הוא דבר על הוואפל עם הקצפת בבית הקפה מתחת לביתו ברובע הטורקי...


                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 8
אילאיל היא המדריכה שלנו בסיור ״בעקבות יהדות ברלין״. בחורה כבת שלושים, עוסקת ביוגה ותנועה. היא מתגוררת בברלין כבר שלש שנים, סיפרה שיש לה אזרחות גרמנית. כשמישהו אומר שיש לו אזרחות גרמנית ולא אומר שהוא אזרח גרמניה, אני חושבת שזה לא במקרה.  את האזרחות קיבלה בזכות סבה, שהיה גרמני לא יהודי, שעזב את גרמניה כי לא אהב את השינויים הפוליטיים בגרמניה של שנות השלושים.  כהרפתקן נסע לפלשתינה, נישא לישראלית ממוצא טורקי. ונשאר אצלנו. הוא השאיר שישה אחים בגרמניה, כולם השתתפו במלחמה. אילאיל לא אמרה במפורש, אבל אין לי ספק שהיא לא היחידה, שנושא הזהות שלה מעסיק אותה. אילאיל, ישראלית מקסימה וחכמה שגרה בברלין. כנראה חיה מהיד לפה . מחברת את החוטים ומחפשת תשובות לזהותה המורכבת. אולי לא ממש מחפשת אלא לומדת לחיות עם המורכבות המשפחתית שלה. היא לא היחידה שבחרה לעשות את זה מכאן. 

                                                   צילום: מיכל פרל (גוצי)


שמונה גלויות בארבעה ימים, זה בהחלט מספיק.  


                                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)

יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

זמן סליחות

מידי פעם עולים לדף ה״צפתניקים״  פוסטים עם סיפורי עליה וקליטה בצפת. במשפטים ספורים מסתתרים סיפורים, שמרטיטים את הלב. 
חיינו בעיר קולטת עליה וחלק בלתי נפרד בחינוך שקבלנו היה ״לקבל בזרועות פתוחות את אחינו שהתקבצו ובאו מהגולה הדוויה״.
אבל אני מודה, כשהייתי צעירה,  העולם שלי היה מחולק ל"אנחנו" ו"הם".
אנחנו -הצברים, שהורינו לחמו במחתרות או בהגנה , השתתפו בשחרור צפת, או ישבו כאסירים במחנות המעצר של הבריטים.
אנחנו - ילדיהם של גיבורים, יפי הבלורית והטוהר וגם התואר.
אנחנו - נכדי החלוצים והמייסדים, ואפילו את הקשר שלנו עם רבנים גדולים לא הבלטנו במיוחד, כי רובם היו עטויי זקן וגלימות וחיו ב״גולה״. 
ה״אנחנו״ האלה היו בני כל העדות, ספרדים ואשכנזים, שהמשותף בינינו היה, שכולנו היינו וותיקים. היו לנו שורשים, רכוש, זיכרונות ומורשת ברורה שהתגאינו בה.
ההורים שלנו הכירו זה את זה, את אלה שלחמו אתם שכם אל שכם במאבק להקמת המדינה, וגם את אלה  שרדפו אחריהם בתקופת הסזון.  כולנו היינו קשורים זה בזה בקשרי חברות, דם או נישואין. 
אנחנו הרגשנו שיש לנו גב, גם בתקופות שהכסף לא היה מצוי בשל משברים כלכליים.  והכי חשוב , כולנו דיברנו עברית כשפת אם והכרנו את הקודים, שלא ניתנים לתרגום.  
"הם" לעומת זה הגיעו אחרי מלחמת העולם ובשנות החמישים, לאחר טלטולים בדרכי בריחה, פצועים בנפש ובגוף, סוחבים על גבם פצע ענק. כשהגיעו לכאן, אנחנו, בחוסר רגישות נוראי ויותר מכך בשל בורות, ראינו אותם כ״צאן שהובל לטבח״, שלא נלחם, שלא החזיק בנשק להגן על חיו. לחלק מהסיפורים התקשנו להאמין.  הם לעומת זה השקיעו את כל מרצם להדחיק את העבר, לבנות את חייהם מחדש. עם הזמן, הבנתי שלגבורה יש הרבה פנים.   
כילדה הצחיקו אותי הטרנינגים הכחולים והסרטים הענקיים על ראשי הילדות, אופנה שהובאה מאירופה ולא השתלבה עם הצבריות המחוספסת. תמהתי למראה  הגלימות הצפון אפריקאיות של עולי ג׳רבה או כפרי האטלס, שנראו לי פרימיטיביים. יהודים שנעקרו מסביבתם הטבעית, הושמו בשיכונים מגעילים בצפת, ואנחנו הבטנו בהם ברחמים, או שלא הבטנו בכלל. 
אנחנו עשינו מאמצים להכניסם לכור ההיתוך, לצקת אותם בצלמנו ודמותנו, ״ללמד״ אותם. הם, עשו כל דבר בכדי להפטר מהגלות שסחבו אתם, להתאקלם, להיות ישראלים, לגדל ילדים בריאים בנפשם ובגופם. ואפילו התנכרו לשמות שנתנו להם בהיוולדם ושינו אותם לשמות עבריים למהדרין.
לאט לאט והרבה בזכות משפט אייכמן, המספרים של המיליונים, שתפסו מקום מרכזי בשיעורים ובטקסים על השואה בבית הספר, הופרטו לפנים אנושיות, פנים של שכנים וידידי משפחה.   
שהייתי ילדה, חיפשתי במשפחה שלנו שמות של נספים או פליטים, ולא מצאתי.
באופן אבסורדי ייחלתי לאיזה חיבור אישי ל״אסון שלהם״. אבל האסון הקולקטיבי הכי גדול של המשפחה שלי היה גרוש ספרד במאה ה 15... 
עם הזמן ההבדלים היטשטשו, הוריהם הסתדרו, רובם השתלב במארג העדין של העיר, הם הפכו חלק מהחבר׳ה , רובם היו מה״מקובלים״ והמובילים ותלמידים מצטיינים. עם השנים פגשנו בהם בכל צומת, אקדמי, כלכלי, בטחוני  וחברתי, בולטים בהצלחתם.  אולי גם בזכות המוטיבציה של הוריהם, שהבינו כי ההשכלה היא המפתח להשתלבות והצלחה. ובעיקר החזירו את הכבוד למורשת שלהם, לייחודם,  לתרבותם  ול״גלות״, שהסתבר, שהיתה מפוארת לא פחות מהמולדת שלנו. לא פעם הרגשתי, שחלק מהצלחתם, היתה גם בכדי להוכיח, לנו הוותיקים, כי למרות שנקודת הפתיחה שלהם היתה הרבה יותר נמוכה הם הצליחו ובגדול.

העולם נעשה הרבה פחות שחור לבן, אהבות פרחו וחיברו בינינו ובינם. חברויות נרקמו.
החיים זימנו לי, כמו לרבים, חיבור עם משפחה ניצולת שואה, משפחה, שההגירה היתה חלק ממהותה,  ואחר כך גם עם משפחה של פליטים מעירק שהגיעו לארץ בשנות העשרים, לאחר שהשאירו שם את עברם ורכושם.  
היום, כשנדמה שאין כבר ״אנחנו״ ו״הם״, עדין פה ושם  מבצבץ איזה שריד של כאב, עלבון וכעס כבוש. 
מסתבר שחלקם ״נעלם מתחת לראדר״, ניתק קשר, ולא מוכן להשתתף בחגיגת הנוסטלגיה הגדולה של ״הצפתניקים״, חגיגה שהם לא מעוניינים להשתתף בה.
משהו חמקמק מסתתר בחלק מסיפורים שעולים כאן וגורמים לי מחדש להתרגש, וההתרגשות היא גם  בשל הסיפורים  הפרטיים והאנושיים, של אנשים שהכרתי יותר או פחות, וגם בשל עצב על אותם ימים של ליקוי מאורות.

עולים נכנסים לבית ערבי בצפת. צילום מתוך הבלוג של זאב גלילי.

יום שבת, 3 באוגוסט 2013

מרכז מסחרי בצפת - בניין מבוצר, בית קולנוע ראשון, ורסיסים של דו קיום.

רבים המטיילים בצפת, שואלים עצמם מהו בניין הבטון הענקי הבנוי בשולי הרובע היהודי, שנראה כמו מבצר, וזר במראהו למרקם המיוחד של בתי העיר העתיקה, ושמכונה בפי הצפתים כבניין "אשתם".
 מדריכי התיירים מתרכזים בפרק ההרואי שהתרחש במקום במלחמת השחרור, וסיפור הולדתו וקורותיו של הבניין הולך ונמוג בשכחת הזמן ואינו זוכה לתיעוד.*
בחודש אב שנת תרפ"ט, אוגוסט 1929, אירע טבח ביהודי צפת , רכושם נשדד ובתיהם נשרפו.
הטבח זעזע את יהודי העולם שחשו לשלוח תרומות ליהודי צפת.
"קרן העזרה"  גייסה כספי תרומות להקמת בניין גדול ומסיבי שיעמוד בשולי הרובע היהודי על גבול הרובע הערבי. הבניין נבנה כמבנה גדול הנתמך על עמודי בטון יצוקים, וסגנונו מזכיר את סגנון "האדריכלות הבין לאומית", סגנון שאפיין את בתיה הנבנים של ת"א באותה תקופה, והקנו לה את התואר "העיר הלבנה".  
פרנסי צפת רצו שהתרומות שהגיעו לאחר הפרעות ימסרו למשפחות שנפגעו ויסייעו לשקם את הבתים ההרוסים, אך המוסדות הציוניים האמינו כי בניית המרכז שבו יקומו כמה מפעלים שיספקו עבודה לאנשי צפת, הוא פתרון שיקומי טוב יותר. 
את הבניין הקימה חברת הבניה ״הבונה״, חברה שנוסדה בשנת 1920 ואחד היוזמים לייסודה היה יצחק לייב גולדברג. מטרת חברת "הבונה" היה  להעסיק יהודים בכל עבודות הבניה בא"י, חברה זו היתה בין חברות הבנייה הראשונות שהשתמשו בטכנולוגיית הבטון המזוין והעדיפה עבודת פועלים יהודיים.  כך היה גם בצפת כשהוחלט שהפועלים שיעסקו במלאכת יהיו יהודים תושבי העיר. הרעיון לשלב פיתוח יחד עם שיקום התושבים שנפגעו מפרעות תרפ"ט יצא לדרך עם תחילת עבודות בניית המרכז בשנת 1930. 
חברת "הבונה״ העסיקה כמה קבלני משנה מבין תושבי העיר, אך במהלך העבודה התקשו הקבלנים לעמוד בשכר העבודה  של היהודים והתחילו להעסיק פועלים ערביים זולים. התמרמרות על כך אפשר למצוא בעיתון ״דבר״ מאותה התקופה. קשה להאמין שהיום, עם כל יופיו של הבניין , היה עוברת התכנית את ועדות הבנייה אפילו בצפת, בשל  צורתו המנוכרת למרקם הבתים העתיקים  הבנויים על מדרונות ההר. היום היינו מכנים את הבניין "פיל לבן". אבל, כנראה שמיקומו בשולי העיר ומראהו המסיבי, העניקו בזמנו לתושבי צפת הפגועים הרגשה שמבנה כזה ייתן להם הגנה בעת צרה.
רחבה גדולה במרכז הבניין היתה אמורה לשמש כרחבת שוק גדולה, משום שלאחר פרעות תרפ"ט נמנעו היהודים לקנות בשוק הערבי שהיה סמוך למקום. סביבו היו נבנו חדרים שהיו מיועדים לבתי מלאכה.
את הבניין הקיפה מרפסת גדולה שהשקיפה על הר מירון ועל הוואדי שלמרגלותיו, אך צידו הדרומי, שפנה לעבר הרובע הערבי היה סגור ואטום לחלוטין. בקומת המסד היה אולם גדול  שכמעט לא נוצל.
לבניין יש גם נקודה אישית הנוגעת למשפחתי.
החזון לפתוח מרכז מסחרי שבמרכזו שוק לא הצליח להתממש, הבניין נבנה אך חלקו העליון שהיה מיועד לבתי מלאכה וחנויות קטנות לא הושלם.  
יהודה מייברג, (אביו של מאיר מייברג, לימים ראש העיר)  וסבי זאב מתתיהו פרל, שניהם יזמים, מלונאים, ובעלי חזון, והיו גם שותפים להרבה יוזמות כלכליות בעיר,   סיימו בשנת  1943 לבנות את קומת החנויות, בתקווה שההשקעה תחזור אליהם עם הפעלת המקום, אך הפעילות הכלכלית היתה מועטה תושבי צפת העדיפו להשאיר את הפעילות בתחומי הרובע היהודי, ותקופה של שקט החזירה את הקונים לשוק הערבי שהתקיים כל שיום שישי בסמוך לבניין. המקום לא הצליח להתפתח. ובניית שורת החנויות בחלקו העליון לא הושלמה.
גולת הכותרת היה בית הקולנוע הראשון שהוקם במקום.
עד ראשית שנות הארבעים לא היה בצפת בית קולנוע מקורה ונוח. סרטים היו מוקרנים על גג הבניין ששימש בעבר את בנין עיריית צפת, והצופים נאלצו לצפות בסרטים תחת שמים פתוחים, בעמידה או להביא את הכיסאות מהבית.
 אידיל מייברג , ווולול (זאב) פרל פתחו במקום בית קולנוע, שבקרו בו יהודים וערבים) .זכור לי מסיפורים משפחתיים שאפילו בית קפה היה שם. המקרינים שגלגלו את סרט הצילום וסרט התרגום, היו הנערים בנימין גייגר ודוד שטרנגלז. כן, תארו לעצמכם ששנים מועטות לפני מלחמת השחרור התקיימו יחסים טובים ושיתוף פעולה בין יהודים וערבים בצפת, והיו אנשים משני הצדדים שהאמינו בדו- קיום בעיר. 
בית הקולנוע נסגר כעבור למעלה משנה עם התגברות המתיחות בין היהודים והערבים בעיר. 
עם הקמת "החברה לפיתוח צפת" במחצית שנות  הארבעים,  מכרו אידיל מייברג וזאב פרל את הבניין לחברה. את התשלום קבלו בצורת מניות בשווי 1000 לירות שטרלינג, 500 ליש"ט לכל אחד. בעלי המניות האחרות היו הקק״ל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, שהחזיקו בכ 50,000 ליש״ט.
בסיוע החברה לפיתוח צפת הוקמו כמה מפעלים קטנים ,"חברת אריגי צפת", "כנען, בית חרושת למלאכת מחשבת מעץ ונחושת" בית חרושת "אשתם" לייצור פרימוסים, שהתגייס למאמץ המלחמתי במלחמת השחרור, ו"עופרה" בית חרושת לעפרונות, שלא כתבו, ונסגר לאחר כמה חודשים. 
המפעלים נסגרו בראשית שנות ה60.
במלחמת השחרור הפך הבניין לעמדה מבוצרת בחזית הקדמית מול הרובע הערבי. 
היום עומד הבניין  כאנדרטה מנוקבת לזכר הקרבות, רובו נמצא במצב מוזנח, בקומת המסד ממוקם יקב ומוזיאון הבובות, בחלקו העליון בית מלאכה לתיקון מזגנים. 






 אוסף התמונות של הארכיון הציוני



אוסף הספריה הלאומית

* ב2014 כתב אילן מזרחי תיק תיעוד על המקום
"דבר", 24.08.1930
"דבר" 23.11.1930
"כל-בו חיפה" 19.08.1983
"על המשמר" -26.03.1945
"המשקיף" 06.02.1948
חוויות נוספות על בית הקולנוע הראשון בצפת, תוכלו לקרוא בזיכרונותיו של בנימין גייגר בספרו "אחד מזקני צפת




יום שני, 22 ביולי 2013

"נלבישך שלמת בטון ומלט" *

"יש להחיש את ההריסה בעיר והצבא הוא שיבצע את ההריסה. היום הרס הצבא את השוק בטבריה. החנויות ההרוסות היו לפני 30 שנה הרחוב המרכזי של טבריה, עכשיו הכל רקוב ועומד ליפול. הנפגעים מההריסות רועשים וצועקים אבל אין לשים לב , הבתים אינם ראויים לדיור ויש להרחיק את "משכנות העוני", אחרת תהיינה הרבה משפחות גרות בתנאים סניטרים גרועים"  (מתוך יומניו של יוסף נחמני, "יוסף נחמני, איש הגליל", עורך יוסף וייץ, מסדה, 1969, עמ'  255 )

התאריך הוא אוגוסט, 1948 חמישה חודשים לאחר שטבריה נכבשה במלחמת השחרור.
החלטה להרוס את טבריה התקבלה בזמנו  במועצת העיר טבריה, ברוב חוקי של 2 נגד 1  .
מוביל ההחלטה הוא יוסף נחמני, חבר מועצת העיר טבריה  ומנהל הקק"ל בצפון שזכה לגיבוי של יוסף וייץ.
חלק מהביצוע נעשה ע"י יחידת ההנדסה של חטיבת גולני, בפיקודו של שמעון נחמני בנו של יוסף נחמני.                                                                                                
כך נפלה ההחלטה למחוק את טבריה העתיקה מהמפה. למרות התנגדותם הנחרצת של התושבים היהודיים וראש העיר דאז שמעון דהאן.
ברוח החלטה זו נמחקו שכונות ועשרות בתים ביפו העתיקה, בעכו וגם בצפת.
יש לציין, כי לטבריה היתה  תוכנית בריטית מפורטת לשימור העיר העתיקה כבר ב 1946.
אין זה הוגן לשפוט את ההיסטוריה בפרספקטיבה של למעלה משישים שנה. וגם אין לי כוונה לנגוח ביוסף נחמני וחבריו, אבל העובדה שגורלן של ערים, שכונות עתיקות ובתים נדירים בא"י נחרץ למוות ע"י קומץ אנשים, צריך לשמש לקח לימינו.
במהלך החודשים שבהן רץ דף הצפתניקים ריתקו אותי התמונות הישנות של צפת בהן נראית שכונת ג'רבה ובתים אחרים שנעלמו בשנות השישים.
 ריתקו אותי הסיפורים שעלו מהזיכרונות של החבר'ה שגרו שם, רובם עולים חדשים ששוכנו בבתי הערבים, ואחר כך חלק גדול מהם שוכנעו, אם בטוב ואם בכפייה, לעבור ל"שיכונים המודרניים".
כל ילדותי גרתי בבית אבן ישן שנבנה ע"י סב אבי. יואל ברש"ד. 
אני זוכרת את אבי מתקן סדקים, מרצף מחדש בלטות שזזו ממקומם, הבית דרש חימום רב בחורף, ולא פעם הלכנו לישון לקול טפטוף מי גשם שנאגרו בגיגית באמצע החדר.
למרות הכול אף אחד לא העלה בדעתו לפנות אותנו מהבית, בתירוץ שהוא לא בטיחותי. 
ואם להודות על האמת, לאימא שלי היו לפעמים חלומות לעבור לבית חדש בשיכון עממי, אבל אבא לא ממש לקח זאת ברצינות.
ואני זוכרת את אבא שלי שהתרוצץ בחורפים בין עשרות בתים של זקנים צפתיים בעיר העתיקה וסייע להם לתקן את הסדקים, ואת הפרצות בחלונות. ואיש לא ביקש מהם להתפנות בגלל שבתי השימוש שם היו בחוץ, או בגלל שמישהו בעירייה או במשרד הבריאות חשב שהתנאים הסניטרים בביתם אינם עומדים בתקן. 
לעומת זה עשרות משפחות ששוכנו בשכונות הערביות, לאחר שהערבים עזבו את העיר, פונו מבתיהם, למרות שבתיהם היו בנויים לא פחות טוב מביתנו.
הם פונו כי היו עולים חדשים, כי לא ידעו את השפה, חלק מהם דברו ערבית או צפון אפריקאית , והאמהות שלהם היו לבושות כמו הערביות, הם פונו כי לא היה להם לובי שילחם עבורם ברשויות, והם היו עסוקים בהישרדות היום יומית שלהם בארץ החדשה.
הפינוי שלהם הוא גם חלק של מחיקה שיטתית של עברם ושל המורשת המפוארת שהביאו משם אבל לא השתלבה עם התרבות הישראלית הצעירה והחדשה.
אבל יחד עם זה נוצרו בשכונות האלה חיי קהילה שוקקים, עזרה  הדדית והווי עשיר.
אבל בראש ובראשונה הם פונו, כי האנשים, שקבלו את ההחלטות, האמינו שחדש ומודרני זה טוב יותר, חשבו שקוביות בטון יצוקות שמונחות זו על זו, שהיום אנחנו קוראים להם שיכונים, תפתורנה את בעיות הדיור של העולים.  לרוב מקבלי ההחלטות לא היה מושג באסתטיקה, לא היתה להם מודעות של שימור נוף ומרקם עיר, ולא היה להם הרבה כבוד לתושבים שחיו בעיר מאות שנים, לפני שהם הגיעו לנהל את החיים בארץ הלבנטינית הזו. והם התפתו לפלאי הבנייה המודרנית כפי שמתאר זאת נחמני עצמו ביומניו.:
"סיירתי עם ישראל, משה ויצחק טייבר (יזמים ואנשי נדל"ן באותה תקופה), בעיר העתיקה בקשר לפיתוח טבריה. בערב הרצה ישראל טייבר על הטכניקה החדשה בארה"ב בבניה, והראה בפנס קסם את המכונות היוצקות תבניות בתים, מרימות אותן, ושמות אותן על היסוד המוכן. דבר זה עשוי להיות מהפכה בשטח הבנייה לשיכון בארץ.." (שם, עמ' 255).
הם חלמו והגשימו את הציווי, "נהרוס עולם ישן ועולם חדש נקימה". הלכה למעשה הם הלבישו את הארץ בבטון ומלט. 

אבל כמו שאמרתי, אני לא רוצה לשפוט אותם היום. לא מעט סיבות מוצדקות עמדו מאחורי קבלת ההחלטות שלהם. 
לגודל המזל, גורלן של השכונות העתיקות בצפת לא היה כמו גורלן בטבריה שרוב בתיה הופצצו ע״י חבלני הצבא.  
היו שכונות שנשמרו, כמו קריית הציירים ועוד בתים בשולי שכונת ג׳רבה וחרארת אל כרד. שכונות אלה נשמרו בזכות כמה צפתים משוגעים לדבר, כמו אבא  שלי,  ( שחשבו שהוא משוגע חולמני) , וכמו עוד כמה  צפתים ותיקים, שאת שמם תמצאו בפרוטוקולים של העירייה מאותה תקופה, שצעקו גוואלד והצליחו לעצור את חומרי הנפץ והבולדוזרים ובזכות משה פדהצור ראש העיר הראשון, יהודי דתי, איש היישוב הישן, ששורשיו בצפת,   שראה והבין ומיהר להעניק את בתי הרובע הערבי- נוצרי  לאמנים. מה שאנחנו מכירים היום כקריית האמנים.
 לצערי, גם בשנות השישים ואפילו ראשית השבעים,  קבלו קברניטי העיר בצפת לפנות ישן בפני חדש, לזרוק את התינוק עם האמבטיה , לסלול כבישים בלב שכונות חמד, להנציח ארכיטקטורה של שיכונים סובייטים . בכייה לדורות. 
תהליך דומה התרחש גם בירושלים של טדי קולק. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

אז לפני שמחליטים להרוס ולשנות,  אנא, בזהירות. היום אין סיבות מקלות ואין תירוצים כמו שהיו בעבר. הסיפור הזה צריך לשמש בבחינת דגל שחור לכל מי שידו בשיקום העיר ובניינה.
ולכל מי שעוסק בשיפוץ ובבנייה בצפת .
אנא  שמרו על האוצרות הנפלאים של העיר הזו שאין להם תחליף. 

מי שרוצה להעמיק יותר, מוזמן לקרוא את מאמרו של:
יאיר פז, "שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות" , קתדרה, 88, עמ' 95-135, יד בן צבי. 

אני מצרפת לינק למאמר המקוון. אפשר לקרוא את כל המאמר באינטרנט. 
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Cathedra_88.pdf

* נתן אלתרמן
שכונת חארת' אל כראד ושכונת "ג'רבה", שנות השלושים. צילום י. בן דב

שכונת חארת' אל כראד. גלויה משנות הארבעים. 

יום שישי, 17 במאי 2013

הרהורים של צפתניקית


הם באים מן ההרים מן השפלה מהמדבר, הם באים, שמות, פנים, תמונות ומצטרפים אחד אחד אל הדף.
הם פוגשים זה את זה בתמונות המקומטות ומזהים אחד את השני לפי העיניים והחיוך. אלה הם ה״צפתניקים״, שמתכנסים בבפייסבוק ומתרפקים על זיכרונות
חגיגה כזו של נוסטלגיה והתרפקות על העבר אפילו זקני צפת כבר לא זוכרים.
טוב חבר׳ה, אולי לא שמתם לב, אבל זקני צפת החדשים  זה אנחנו.
הפייסבוק נשרף מתיאורים וסיפורים והתרפקות על הנופים והאנשים שרק צפתים מבינים את הקודים והשפה המיוחדים שמשתוללים שם.  
יחד עם העשן שעולה ממדורת השבט שלנו, עולה מידי פעם גם עשן של קיטורים ואכזבה מאיך שהעיר נראית היום, ואני רואה  את חצי הכוס המלאה.
בניגוד למה שרבים טוענים, אני חושבת שצפת נראית בשנים האחרונות נקייה ומטופחת משהיתה בעבר, העיר העתיקה, שרובה היתה הרוסה בילדותי, הולכת וניבנת, לרוב ע״י יזמים פרטיים, כן רובם דתיים, אז מה. הרחוב הראשי לא ניראה מי יודע מה והיה נחמד אילו הסוחרים היו משתפים פעולה לשיפור פניו והצבת שילוט יפה כדוגמת זיכרון יעקב  או מטולה, אבל ראיתם איך ניראה רחוב יפו בירושלים בירתנו?
לעומת זה אני רואה מבנים היסטוריים שקמים מאפרם בזכות המכללה וחוזרים לימי הדרם ומשמשים דוגמא עולמית לשימור הבניין והמרקם הסביבתי
כשאני עוברת בשיכונים המפלצתיים של הדרום אני רואה הרבה בתים שמשתקמים במסגרת שיקום שכונות ותרבות הדיור, והסביבה נראית הרבה יותר נקייה מבעבר
כשאני מגיעה לצפת אני שומעת המון קיטורים על שהעיר מתחרדת.     
נכון, העיר הפכה ליותר לדתית, אבל סוד קסמה  וקיומה של צפת קשור לדת, לקבלה ולמיסטיקה, זה כוחה וייחודה. פרנסי העיר ותושביה צריכים להבין שזה מקור משיכתה ובמקום לנסות ולהפוך אותה לעיר תעשיית ״נס קפה״ או לחלום על תחייתו מחדש של מועדון ה״שעות הקטנות״, הם צריכים לחשוב איך למנף ולהפוך את המיתוג הייחודי שלה לכסף ופרנסה.  העיר העתיקה בצפת נושאת מורשת מפוארת של תקופת תחיית הקבלה, היא אחת הערים העתיקות בעולם שנשמרו ואת האוצר הזה אסור לפספס. ביניינו, מי שהיום מזרים דם בסמטאותיה הם ״לבנות ולהיבנות״ ״מכון אסנט״ ועוד עשרות עסקים קטנים, שלרובם יש כיפה או שטריימל על הראש. במקום להתנגד לדוסים ולהלחם בהם, יש לשתפם ולעודדם לאחריות וליזמות  תיירותית- דתית -רוחנית,  שתביא גם להם פרנסה בשפע ובכבוד.
על המכללה לפתוח את שעריה למגזר החרדי במסלולים מתאימים. בירושלים נפתחו מסלולים אקדמאים לחרדים גם באוניברסיטה העברית והם זוכים לפופולאריות והצלחה.  

וחוץ מזה מה לנו להלין ולהתלונן, אנחנו עזבנו ואחרים באו במקומנו
מי יודע, אולי ילדנו ונכדינו ימאסו בחיים הלחוצים במרכז, מהפקקים הבלתי נסבלים לעבודה ובחזרה, מיוקר נוראי של דיור ושל חינוך, מאויר מזוהם ועשן מכוניות, מצפיפות של מגדלים  מנוכרים ויחליטו שהם בוחרים בפחות כסף ויותר איכות, באפשרות לרדת לוואדי עם הילדים, עשר דקות מהבית, בלי להיתקע בפקקים, לפתוח חלון ולראות את הג׳רמק, ולהגיד שלום ובוקר טוב לכל אדם שני ברחוב. הם יציצו  בפייסבוק בדף של  ״הצפתניקים״ ויאמרו לעצמם, וואלה, אני רוצה לגדל את ילדי במקום כזה!
ואולי הם יהיו אלה שיחזרו לעיר. אולי הם יביאו כמה חברות סטארטאפ שלא צריכות יותר מפס רחב ואינטרנט בכדי להתחבר למרכז, אולי הם שיפתחו בוטיקים וחנויות מיוחדות, שיתחרו עם חנויות רשת בנאליות בקניונים רועשים. אולי  הם שיפתחו מלונות בוטיק שיציעו חופשה עם חוויה רוחנית, כי צימר עם גאקוזי יש בכל מקום.  

בעיני, עם כל חסרונותיה, צפת היום אטרקטיבית מבעבר וזה הזמן להשקיע בה.
ודי עם הדוסופוביה הזו.




   בתוך העץ הזה גדלתי ובו הם שורשי