יום חמישי, 23 בפברואר 2012

"פרידה" - סרט אירני


כישראלית גאה ופטריוטית, כאשר מתקיימת איזו תחרות בין לאומית, משחק ספורט או התמודדות על פרס יוקרתי,  תמיד אצטרף בשמחה לשואגים ״ הו הא מה קרה, צ׳אסקה אכלה אותה״. 
השבוע הלכנו לצפות בסרט ״פרידה״, המתמודד האירני על פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
עם יד על הלב אני חייבת לומר שהסרט האירני הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי. 
ועם יד נוספת על הלב, אני מתוודה, שאם יזכה באוסקר, אפילו אשמח. 
קשה שלא לעשות השוואה עם ״הערת שוליים״ המועמד שלנו, שגם הוא, לטעמי, סרט משובח. 
שניהם סרטים קטנים, ללא פירוטכניקה וחידושים קולנועיים. שניהם עוסקים בדילמות מוסריות, בשניהם עלילה קטנה שיוצרת דרמה גדולה.  בעוד שבסרט הישראלי יש דילמה מרכזית אחת, הסרט האירני ״מפציץ״  את הצופה בדילמות חדשות לאורך כל הסרט. הסרט טוחן את הלב והראש וכמעט שעתיים ישבתי מרותקת.  העלילה הולכת ומסתבכת ונקודות המבט של כל אחת מהדמויות פותחות עולמות שלמים. 
אני לא רוצה להיות ספויילרית ולקלקל לאלה מכם שעדיין לא צפו בו, רק אומר שהעלילה מתפתחת במהירות ומזמנת הפתעות בכל רגע. 
הגיבורים עומדים למבחן, הם נדרשים לבדוק את מעשיהם, זכרונם, מוסריותם ואמונתם. 
גם אני כצופה,  שעדה לכל ההתרחשות,  הרגשתי כעומדת למבחן שבו בחנתי את הזכרון שלי, העמדות שלי והערכים שלי. 
הסיפור הוא סיפור שיכול להתרחש בכל מקום, וכמעט כל אחד מאתנו  עלול להקלע לסיטואציות דומות, זה אולי מה שעושה את הסרט לאוניברסלי כל כך ואת הדמויות למייצגות השקפות עולם שונות, של  מעמדות,  של גברים ושל נשים, שהטרגדיות היוניות כבר עסקו בהן. ובמיוחד דילמות אנושיות של בני אדם בכל מקום,  שמחברות אותנו עם מה שקורה על המסך. גם כוחה של הדת  והשפעתה על חיי הגיבורים לא נפקדת מעלילה, האמנם רק באירן?...
הסרט, כמו רוב הסרטים האירנים נעשה בתקציב קטן. זירת ההתרחשות הוא הבית והרחוב  האירני ומאפשרת לנו הצצה לביתם של זוג משכיל ממעמד הביניים, הצצה למטבח שלו,  לסלון, לצלחת הלווין שממתגלה לרגע במרפסת , לבגדים מתחת לצעיפים, (שהצלחתי להתרגל אליהם במהלך הסרט);  ולחייהם של אנשים קשי יום מובטלים ומתוסכלים. לרגע נשכחה ממני הפצצה האירנית המתקתקת וראיתי את הדמיון האנושי בינם וביניינו.  
זהו סרט אירני אך בראש וראשונה הוא סרט  על בני אדם. 
בסרט יש כמה שיאים, אך עוצרי הנשימה הם שני השיאים בסופו. האחד, כאשר נדרשת השבועה על הקוראן והשני כאשר נדרשת הכרעה לדילמה שפותחת את הסרט.  
  דילמה מוסרית מחייבת בחירה בין שני ערכים, כל הצצדים צודקים, אין רעים ואין טובים. ההכרעה בדילמה מוסרית היא לעיתים טרגית וקורעת לב.  
כמו רוב הצופים באולם, נשארתי מרותקת למסך מצפה להכרעה, או לפחות לרמז, גם לאחר שהכתוביות נעלמו והאורות נידלקו. גם בסופו של הסרט השאיר הבמאי את ההחלטה בידי הצופה.  
כמו מוסיקה, שיש לה כוח עצום לחבר בני אדם בלי קשר לפוליטיקה ולגבולות, כך גם קולנוע טוב, שמספר בשפתו על בני אדם, וכל כך לא מפתיע שדרכו אנו רואים כמה אנו דומים אחד לשני. 
תזכרו, ״ פרידה״ , אשגאר פרחדי, אירן 2011
אל תחמיצו!