יום שישי, 17 בפברואר 2012

אל תסרגי לו סוודר


אמא שלי שהיתה סורגת מדופלמת, הזהירה אותי, מאז שהייתי בת חמש, שלא אעיז לסרוג סוודר לחבר.
סריגת סוודר לחבר, היא מתכונת בטוחה לפרידה, כך על פי המסורת שעברה מאם לבת בעדה שלה. 
מאז הצלחתי להפרד מכמה חברים ומבעל, גם בלי לסרוג להם סוודר, בעצם לא סרגתי בכלל. לא לחבר לא לבעל לא לילדים ולא לעצמי. 
לפניי שבועיים החלטתי, שעל ההימלאיה כנראה כבר לא אטפס, אבל בלי לסרוג איזה כובע אני לא עוזבת את העולם הזה.
קניתי חבילת צמר, צלצלתי לאמא והיא, למרות חוסר האמון המוחלט ביכולתי, נתנה לי הוראות סריגה, עין אחר עין, כאילו לא עברו שנים מאז אחזה מסרגה.  
בנוסף לכל היא שלחה לי את כל אוסף המסרגות שלה שמחכות כבר שנים ליורשת המתאימה. 
אוסף מסרגות שסרגו אלפי סוודרים, כובעים מכנסיים, בגדי תנוקות שמיכות וצעיפים שאם היינו מכנסים  אותם יחד, אני בטוחה שהיינו יכולים למלא את "המשביר לצרכן". מה שנשאר מהסוודרים הם רק הזכרונות וכמה תמונות בשחור לבן, שבהן רואים את צמד האחיות בסוודרים זהים שהיו צבעוניים לתפארת. 
הכובע שיצא לא רע, עשה לי חשק לסרוג אפודות לנכדים. אבל מי רוצה היום בגדים סרוגים? הכלות של היום הן מעשיות וכל בגד שאינו נכנס למכונת הכביסה הוא פסול שימוש.  למרות הכל ניגשתי למלאכה . האפודות שסרגתי  הזכירו לי את האפודות של הילדים בכתה ג׳ שהאמהות שלהן לא היו סרגניות מדופלמות כמו אמא שלי.  
היום אני מתעדת כל דבר וכמובן גם את האפודות המיותרות, אז אולי צילומים צבעוניים ישארו, אבל כנראה שאוסף המסרגות המפואר של אמא, עדיין לא מצא את היורשת הנכונה.