לאמא שלי היה דוד עם
שמלה.
לא, לא מה שאתם חושבים.
הדוד עם השמלה היה גבר שבגברים. משופם, גבוה, רחב כתפיים, בעל קול עמוק ונמוך,
כפות ידיו גדולות וחזקות, זכר לתקופה בה עבד בעבודת כפיים בכרמי הגפנים של הרי
חברון. אבל הוא לבש גלימה שנראתה כמו ז'קט מחויט שהתארך עד לקרסוליו, כולם קראו לו
״הדוד עם השמלה״.
בני משפחתו אמצו את הלבוש
המערבי עוד בתקופת השלטון התורכי. סבא שלי למשל, שהיה חייט עילית, אימץ את החליפות
האנגליות, ומכנסי הבריג'ס. נגיעה קלה בבד הספיקה לו כדי לעמוד על טיבו של
האריג ולהצביע גם על מצבו הפיננסי של בעליו. הוא הוציא תחת ידיו יצירות מופת
שנתפרו לבני משפחת נאששיבי וסאככני בירושלים של שנות השלושים. אחרי מלחמת ששת
הימים הגיעו אליו כמה מהקליינטים הקבועים שלו, שנשארו בצד המזרחי של העיר, בכדי
לשלם לו חוב שלא הספיקו לפרוע עשרים שנה קודם לכן עבור חליפות שתפר
להם.
בשנות החמישים הוא
המשיך לתפור חליפות לשועי ירושלים. בידי אמן הוא הצליח להסוות כתף עקומה או
יד ארוכה מזוגתה. עד שעידן הקונפקציות הכריע אותו. הוא לא הצליח להבין איך אנשים
מסתפקים במכנס או ג׳קט שלא נתפרו בדיוק על פי מידתם.
לעומתו אחיו, הדוד
יהודה, לא הצליח להיפרד מהתרבות העות'מאנית וטען שלא מוחקים במחי חליפה 400 שנה של
אופנה. את שמלתו היה תופר אצל סבא, שהקפיד על בד, גזרה וגימור מושלמים. לפני
הכיבוש האנגלי היה חובש לראשו תרבוש אדום אבל בלחץ בני משפחתו ובשל הפוליטי קורקט, החליף אותו
בקסקט צרפתי, שהיה בעצם קסקט אנגלי.
אשתו, בוקאס, היתה אישה קטנה
ועדינה וכשהיו שניהם מגיעים לביקור אצל אחיו שגר בקומה השלישית היה מניף אותה
ולוקח אותה בידיו וחוסך ממנה את המאמץ של הטיפוס במדרגות. הדוד יהודה, בנוסף
לעובדה שנשא בעול הפרנסה, היה גם עושה את כל עבודות הבית, עורך קניות בשוק, מבשל
ומכבס ואומרים שאפילו היה מגהץ בעצמו את כותנות הפשתן הבוהקות שלבש מתחת לגלימתו. בוקאס העדינה היתה כל כך איטית, עד שהיתה מסיימת לקלוף תפוח אדמה אחד, הוא היה
מסיים לבשל את כל המרק. היא לעומת זה לא פסקה להחמיא לו, נשאה אליו את עיניה בהערצה והסכימה עמו על כל עניין ודבר, זה היה כנראה המתכון לזוגיות המופלאה ששררה בינם ועוררה את קנאת גיסותיה.
מסיים לבשל את כל המרק. היא לעומת זה לא פסקה להחמיא לו, נשאה אליו את עיניה בהערצה והסכימה עמו על כל עניין ודבר, זה היה כנראה המתכון לזוגיות המופלאה ששררה בינם ועוררה את קנאת גיסותיה.
הדוד יהודה היה מגיע
לבקר אתנו בצפת. למרות המסע הארוך מירושלים והעלייה סוחטת הזיעה מתחנת האוטובוסים
על לביתנו, היה מגיע נקי ורענן, כאילו נישא על כנפי השכינה ולא באוטובוס עשן וצפוף
שחיבר את העיר עם העולם. בכיסיו היו ענפי לבנדר שהיו מפיצים ריח טוב כאשר מולל
אותם באצבעותיו.
תמיד הגיע עם מזוודת
קרטון חומה שבשוליה היו פרזולי פליז. במזוודה היה מביא שי קבוע לאימי - רחת לקום
לבנה וורדרדה משובצת בשקדים ופיסטוקים, תפארת ממתקי משפחת חביליו הירושלמית. אני
הייתי מקלפת את הרחת, מוציאה את השקדים וזורקת את היתר. מה שנראה חילול קודש בעינה
של סבתי, שלא הבינה, ובצדק , איך אני מעדיפה את הממתקים הנחותים שנמכרו במכולת
שלנו.
עם המזוודה הריקה היה
יורד לקדוש, וממלא אותה בכיכרות של גבינה צפתית וגבינת קשקבל. כל כיכר היתה נצררת
בבד כותנה ועליו עטיפת עיתון בכדי לשמור על הארומה שלה. עם המסע הכבד היה חוזר
לירושלים ומוכר אותן ברווח לרפאל ממחנה יהודה בניכוי דמי הנסיעה לצפת. לטענתו, מאז
שמשפחת עזרא גורשה מחברון, היחיד שהכין גבינות הראויות לעלות על השולחן ולפזר אותן
על המקרוני, הוא קדוש מצפת. כמוהו חשבו עוד כמה אניני טעם ירושלמים שהיו מוכנים
לשלם מחיר גבוה עבור הגבינה הצפתית שהגיעה במזוודה של הדוד עם השמלה.
תשאלו למה לא נסעו
הירושלמים בעצמם לצפת לקנות את הגבינה ולחסוך בדמי התיווך של הדוד יהודה ורפאל?
ידוע היה במשפחתי הירושלמית, כי הדרך מצפת לירושלים קלה ונעימה , לעומת זה, הדרך מירושלים לצפת היא רבת מכשולים וסכנות וכמובן גם ארוכה יותר....ומוטב שהדוד יהודה, גבר שבגברים,
ששרד את כנופיות השודדים שארבו בכבישי חברון ייסע במקומם ובהזדמנות גם ידרוש
בשלומה של אחותם שעברה להתגורר מעבר להרי החושך עם בעלה האשכנזי.
מעולם לא יידענו מתי
יגע הדוד לביקור כי טלפון לא היה לנו. אבל לא הופתענו כשהגיע בראשית הקיץ, תקופת
ביכורי הגבינות. את בואו בישרו ילדים שפגשו אותו יורד בתחנה המרכזית ורצו
להודיע לנו כי הדוד עם השמלה הגיע. גם בצפת, שאחרה להשתחרר מעול התורכים, לא
ראו הרבה גברים ששמרו בקנאות על מורשת האופנה העות'מאנית. הילדים במשפחה היו
עסוקים בניחושים מה לובש הדוד מתחת לגלימתו. נושא לא פחות חשוב היה סביב השאלה
כיצד הוא מסתדר בשירותים.
כך או כך, כנראה הסתדר
הדוד יהודה לא רע בתוך גלימתו. היום כאשר אני מפליגה בזיכרונותיי ומביטה בתמונות,
אני רואה גבר שסימל את המיזוג התרבותי והפוליטי של המזרח התיכון כולו, ואת
המעצמות שהטביעו בו את חותמן. שמלתו היתה העל טהרת הלבנט, מחולצותיו ונעליו בהקו
ונצצו הסדר והמשמעת הבריטיים, וכובע הקסקט שלו היה הדובדבן הצרפתי שהתנוסס על ראשו,
ובתוך כל אלה נארז לו יהודי גאה ואינדיבידואליסט.
זוכרת אותו היטב, יש לך תמונה?
השבמחקלצערי לא.
השבמחקהספרדים לא הרבו להצטלם.
אולי הפוסט יגיע לאחד מצאצאאיו שיינדב תמונה.
כל הכבוד עצמןנה. כתבה מקסימה שמחזירה אותנו לניחוחות של פעם. כאלו בקלות ובהינף יד וקולמוס שמצריכים כשרון כה רב. אני חושב שיש לי תמונה שלו.
השבמחקשנה טובה ומתוקה לך.
דוד
נהנים כל פעם מחדש, מכל נושא עליו את כותבת בכישרון ובהומור יוצאי דופן. תודה
השבמחקתודה לכולם
השבמחקגם מגניב, גם מעניין ,גם מרתק, תענוג לקרוא פנינים כאלה. אתי וקותי
השבמחקואוו.. עצמונה, ריגשת אותי..
השבמחקבמיוחד כשקראתי את המשפט: "בשלומה של אחותם שעברה להתגורר מעבר להרי החושך עם בעלה האשכנזי." לקח לי שניות עד שנפל האסימון והבנתי שמדובר בסבתא ניצחיה..
מה שגרם לי פתאום להרגיש שאני לא סתם קורא פיסת היסטוריה אנונימית ונפלאה על עולמות קסומים ותרבויות שאינם, אלא את ההיסטוריה האינטימית של משפחתי שלי..
אמרתי לחן באמצע הקריאה: "הלוואי ועצמונה תוציא ספר".. עכשיו אני אומר לך..
אז תודה רבה רבה על ההשקעה,
אנו תמיד נהנים לקרוא את הפוסטים שלך..
יובל וחן :)
התגובה שלכם רגשה אותי מאד. תודה רבה.
השבמחקאתמול שגירדתי גבינה על הפסטה סיפרתי למישהו שהיה לי דוד עם שמלה חברונית שהיה מגיע מירושליים לקנות גבינות ראויות מצפת.
השבמחקאני הייתי קטן אבל בכל זאת אני זוכר את הביקורים הללו.
לא ממש הבנתי למה הגבינה המסריחה הזו כל כך חשובה לו.
את חייבת לכתוב איזה סיפור טוב על זה.
איזה רומן היסטורי.
למשל שהדוד נשלח ע״י ערביי חברון לברר מה שלום ערביי עכברה. בתמורה להגנה על קברי המשפחה בחברון.
ושהייתה איזו יהודיה מצפת שהתחתנה עם מוסלמי עשיר מחברון והגבינה וניחוחה היו הקשר שנותר לה מעולם ילדותה בצפת.
טוב אני כבר צריך לישון כנראה.
הפתעת אותי עם הסיפורים האלה, לא מכירה . חייבת לברר.
השבמחקוהעיקר שאנחנו מבינים עכשיו למה הגבינה הזו היתה כל כך מבוקשת.
הבנתי מאד, החזרת אותי רחוק לעבר. אחותך
השבמחקנהנתי לקרוא, החזרת אותי לעבר.
השבמחק