יום שבת, 3 במרץ 2012

ימים של חלב דבש ומלח - הרהורים בעקבות כנס הלדינו


באחת הפגישות של ״מועדון הקוזינות״, חפשנו רעיונות אייך להעשיר את מפגשי הגיבוש שלנו. 
מפה לשם, החלטנו לצאת יחד ל״כנס הלדינו - ימי חלב ודבש״  שמתקיים כבר שנים רבות. שילוב של ימי כייף בים המלח, העשרת המודעות האתנית שלנו, וכמובן החוויה המשפחתית. 
אז נרשמנו חצי שנה מראש, ויצאנו לטיול השנתי, שאנו מצוידות במזוודות מתפקעות מבגדים מיותרים, תרופות, על כל צרה שלא תבוא,  והרבה מצב רוח טוב. לקוזינות הצטרפה גם סבתא רבא נושאת הלפיד הכמעט אחרונה של תרבות הס״ט שהולכת ונשכחת במשפחה. 
על הכנס לא אספר לכם, חוץ מהעובדה שהיה מעניין, מעשיר ובעיקר דוגמא לארגון ותכנון מופתי.
לא פלא שנערך כבר שנים רבות, ומדי שנה מתרחב מעגל האנשים שמזהים את עצמם כצאצאים של יהודי ספרד שהתפזרו בעולם.
בצופן הגנטי שלי טבועה העובדה שאני צאצאית של יהודים מגורשי ספרד שהגיעו במאה ה17 לחברון.  
למרות שאימי נישאה לאשכנזי מוחלט, היא היתה חוזרת  ומזכירה לנו את המוצא המיוחס שלנו כאילו מדובר לא פחות ולא יותר מאשר בהשתייכות לנצר מלכות.  
ואני קבלתי את התואר, שלפחות בקרב יהודי ירושלים הזקנים זכה למנוד ראש של הערכה.
אבל שישים שנה מאוחר יותר, ואולי בעקבות הכנס, אני שואלת את עצמי מה מחבר אותי לתרבות זו ומה אוכל להעביר לילדי.
תרבות הלדינו היא בעיקר תרבות וורבאלית. העושר התרבותי שלה בא לביטוי בשפה.
ידע, פתגמים ושירים, הם הנכס העיקרי, שיכלו לקחת איתם יהודים שגורשו, התחבאו, וחיו שנים בתנועה מתמדת. מתוך השפה אפשר ללמוד על היהדות המפוארת שהתקיימה בספרד לפני הגרוש וזו שהתגבשה לאחריו. בשפה יש רבדים גלויים ורבדים סמויים, מתוך השפה אפשר לשחזר את אורח החיים, הנופים, האנשים  המאכלים החוכמה וניסיון החיים. באמצאות השפה שמרו היהודים על זהותם במשך חמש מאות שנה.  
ואני, דומה כי נפלתי בין הכיסאות ויצאתי קירחת מכאן ומכאן. 
בבית אבא, למרות שכולם ידעו יידיש, הקפידו לדבר עברית. אבא, שלחם על מדינה עברית , לחם גם  על תרבות עברית וכמו רבים בדורו, האיידיש סמלה עבורו את הגולה שיש להתנער ממנה. וכך החמצתי את לימוד השפה העסיסית הזו שהיא תאומתה האשכנזית של הלדינו. 
אימא, שלא היה לה עם מי לחלוק את שפת הלדינו בעירו של אבי, הביאה לביטוי את שורשיה בהאכלת המשפחה המורחבת במטעמי המטבח הספרדי, וזו מצידה  למדה מיד את הניואנסים בין בורקס לבוריקיטס, ובין בורמוואלוס לבומביליקס... . חוץ מזה,  עד היום, היא מתבלת כל אירוע קטן או גדול באיזה פתגם עסיסי  בלדינו, שלא לדבר על שמות תואר שמוצמדים לכל אדם, מוכר או זר.  כשאנו מבקשים כל הזמן "תרגום בבקשה!"  
את מעט הלדינו שאני יודעת  שמעתי בבית סבא וסבתא בירושלים, לשם הגעתי רק בחופש הגדול.  
פה ושם נחרטו בראשי מילים ופתגמים שהתעופפו באוויר מעורבים בעברית צחה. 
אני, וכנראה גם רבים ורבות כמוני, מה מחבר אותנו עם תרבות הלדינו חוץ מכמה שירים, כמה פתגמים  וסגנון בישול? 
ואני שואלת את עצמי , מה אוכל להעביר לילדי ונכדי שהם כבר תמהיל של כל עדות ישראל, ספרדים, ורוסים ופולנים, ייקים, וצ׳כים ומי יודע איזה עוד קומבינציות אתניות או גנטיות ירכיבו את צאצאיהם. וטוב שכך. 
את שפת הלדינו העשירה , לא אוכל להנחיל להם, חוץ אולי מהברכה המסורתית של ליל שבת שאנו מקפידים לשמור. אולי כמה פתגמים ושמות תואר מצחיקים וכמה מאכלים. 
נשארו הסיפורים ההיסטוריים על אבות אבותיי שהגיעו לארץ, על סבא רבא חיים ישועה בג׳איו שהיה רוכש האדמות הראשון ובשנת 1807 רכש למעלה מ800 דונם בחברון על מנת ליישב שם יהודים בארץ אבותם.
והמעשה ה״ ציוני״ שלו הקדים את אנשי עלייה ראשונה ורוכשי הקרקעות של פתח תקווה. 
אני מקווה שיזכרו את הסיפורים על משפחה ענקית שגרה בחברון והיתה אחת המשפחות החשובות בקהילה, אך ביום אחד בספטמבר 1929 נאלצה לעזוב את רכושה, חייה וקברי אבותיה ולהפוך למשפחת פליטים בירושלים. סיפור שחזר אולי על סיפור גרוש המשפחה מספרד ופורטוגל. למרות זאת הצליחה להתאושש ולהקים מתוך ההריסות משפחה לתפארת שהם חלק ממנה.  משפחה שהחליטה לשמר את הסיפורים, אך נפרדה מזמן ממפתחות הבית שלה בחברון. 
לדינו כנראה לא ידבר איש מנכדי, וכנראה גם  הרבה מצאצאי משתתפי הכנס בים המלח. 
אבל אני מקווה שתמיד יזכרו, שבפסיפס המורכב של אישיותם, יש אבן קטנה השייכת לקבוצה מיוחדת החולקת גורל משותף ותרבות מיוחדת ועשירה של צאצאי היהודים שחיו בספרד וגורשו ממנה. 
ואולי בעצם הסיפור של המשפחה שלנו הוא הסיפור של כל משפחות היהודים שתמיד ארזו, ונעו ממקום למקום, מרצון או מאונס, ומה שיכלו לשאת איתם הם צרורות של פתגמים, ושירים ובדיחות באיידיש או בלדינו או באלף שפות אחרות. 
האם הגענו לתחנה האחרונה? 


על "מועדון הקוזינות" בקישור:

ועוד כמה הגיגים על הנושא  בשני הפוסטים הבאים:
http://roashhorot.blogspot.com/2009/12/blog-post_29.html

http://roashhorot.blogspot.com/2009/11/blog-post_25.html



2 תגובות:

  1. כצאצא ל ס"ט ואשכנזי טהור אני מסתייג נחרצות להתגאות או להתביש להיות מסווג לקבוצה זו או אחרת.
    תמיד תהיתי למה ס"ט נחשב.
    למה מי שמוצא משפחתו מהירח נחשב יותר ממי שמוצא משפחתו מצדק.
    אני יכול להבין את מי שמתביש או מתגאה במעשה אבותין ומשתמש בעשית של הורין כדוגמה למעשין.
    למעשה כור ההיתוך הישראלי מחק ממני את התרבויות שמהן באו הורי. ואולי טוב שכך.

    היום תרבויות שלמות ושפות נמחקות. יש המון מאמצים מלאכותיים לשמר ולהציל אותן. אין סיכוי ממשי לכך.
    אנחנו חיים על כדור קטן מי שמפליץ בסידני מסריח את לונדון.
    למעשה IMAGINE של ג'ון לנון הופך בחלקו למציאות ...לשמחתי

    השבמחק
    תשובות
    1. אח יקר שלי,
      לא שפטתי, לא דרגתי, לא התנשאתי ולא הצטנעתי, רק שתפתי בכמה תובנות.
      אבל אני , לעומתך לא תופסת את כור ההיתוך כמו דייסה אחידה המורכבת מחמרים רבים, אלא כמו סלט ירקות שאפשר להבחין בטעמו של כל ירק וירק.וחשיבותו של המלפפון אינו פחות מחשיבות הצנון או הבצל....

      מחק