יום שישי, 19 באוגוסט 2011

מישהו כנראה חשב שיהודים רגילים להצטופף בקרונות.


סוף סוף אחרי 12 שנה של סבל בירושלים הנחפרת, ושבעה חודשים שבהם הבטיחו שאוטוטו מסתיימת תקופת ההרצה וכולנו נשייט לנו בהשקט ובבטחה ברכבת החדשה, הגיע היום הגדול.
לאחר שבוע של כייף עם הנכד שהתארח אצלנו בירושלים, החלטתי לשתף אותו בחוויה של הנסיעה ההיסטורית. למען האמת גם אני רציתי להיות שותפה לרגעי ההתרגשות.
ההתחלה היתה טובה. הגענו בבוקר לרציף, שם התרשמתי כי  חברת "סיטיפס" תורמת לצמצום האבטלה ומעסיקה עשרות בני נוער כסדרנים.  חיכינו רק 4 דקות והחלקנו לתוכה בקלות.  הנכד התרגש כאשר הרכבת דהרה במהירות של 20 קמ"ש על גשר המייתרים, ואני הודיתי לאל כי הוא (הגשר) אכן עומד בעומס. השקט היה מרנין, ורק ההסברים של הדייל בשבחה של הרכבת למוגבלי נגישות הפרו אותו. פה ושם היו תקלות קטנות כשילדים שיחקו עם מערכת הכריזה או החירום, אבל עשרות הסדרנים שהיו ברכבת השתלטו על המפגעים.
עד כאן הכל נראה מבטיח.
את הנסיעה בחזרה סיימנו ברחוב יפו ואז החל הסיוט.
לרכבת שתחזיר אותנו הביתה, חיכינו כ20 דקות. ברציף המתינו עשרות אנשים, וכאשר היא סוף סוף הגיעה, היא כבר היתה מלאה ועמוסה. כמו לביאה נדחפתי לקרון, כי שהות של 20 דקות נוספות על הרציף פשוט לא באה בחשבון, ושום אלטרנטיבה לחלץ עצמנו מרחוב יפו, נטול אוטובוסים ומוניות, לא היתה.  הצפיפות היתה זוועתית  והקהל התפלץ כאשר הרכבת הגיעה לתחנה הבאה בשוק מחנה יהודה והמשיכה לדחוס נוסעים עמוסים בסלים. אי אפשר היה לנשום, המיזוג לא היה אפקטיבי, והנכד צרח כשהמונים מיוזעים גהרו עליו . נחלצתי בעור שיני וירדתי עם הנכד כשאני משאירה אחרי כמה נפגעי דריסה מעגלתו, מצטערת, אבל המשך הנסיעה ניראה לי כרוך בסיכון חיים.
תראו, רכבת כזו טובה אולי באירופה, שם כמעט אין ילדים  ועגלות. מישהו ממתכנניה שכח, שבירושלים, משפחה ממוצעת נוסעת עם שתי עגלות, ועוד שבעה ילדים.
מישהו שם שכח, שבשוק מחנה יהודה עולים בני ישראל עם עגלות קניות וסלים עמוסים, ואם פעם הנוסעים התפזרו משם לכל פינות העיר, היום כולם נדחסים לרכבת אחת.
חכמי התכנון מצאו גם את העיתוי האולטימטיבי לנסיעות הראשונות, שכל בני ישראל בחופשה, ראיתי שם אבא עם חמישה ילדים, ששחרר את אשתו לסידורי השבת ולקח את הילדים לסיור ממוזג חינם ברחבי הבירה,  אני מניחה כי בשבועיים הבאים הרכבת תהייה מלאה בילדים, שהנסיעה תהייה חלק מבילוי החופש הגדול.
עכשיו הנסיעה חינם, אבל עד הפעלתה התקינה של הרכבת, אני חושבת שחברת "סיטיפס" צריכה לשלם לכל נוסע על חרוף נפש וסיכון גוף.
אגב, במידה ותבוא דרישה לייחד קרונות לנשים בלבד אני אתמוך בה במקרה זה בכל ליבי... 
אז למחדל הגבול עם מצרים, למחדל ההפקרות של הבדואים בדרום, למחדל שיטת ההפרטה והקרטלים, נראה שנוסף עוד מחדל בדמות הרכבת הקלה בירושלים.
והבן שלי שואל, למה בארץ לא מוציאים פשלונרים להורג.