יום חמישי, 26 במאי 2011

יום הולדת - אפשר גם אחרת

לגן של הנכד שלי יש יתרונות וחסרונות. כסבתא תורנית, אני בבחינת אורח לרגע רואה כל פגע, אבל התפיסה החינוכית ברוח האנתרופוסופיה, משאירה אותנו שם.
ביום שישי חגגנו בגן את יום ההולדת של נכדי בן השנתיים. הגענו כחצי שעה לפני שעת סיום הגן. להורים אמרו להביא עוגה צנועה ופרחים.
בדיוק בזמן, נכנסו הילדים זה אחר זה מהחצר לחדר לאחר שרחצו ידיים, והתישבו סביב השולחן שהיה מכוסה במפה לבנה ועליה זר פרחים, כוס יין ונרות שבת.
הטקס התחיל בשירי שבת, הדלקת נרות, וקידוש על היין.
לאחר מכן הכריזה הגננת שהיום חוגגים יום הולדת לנכד שלי ובמקום חלה יש עוגה.
על ראשו הונח זר קטן, והילדים שרו כמה שירי יום הולדת, ללא קלטות ללא מוסיקה. רק שירתם בלבד.
אחרי השירה הונחה העוגה על השולחן והנכד שלי עם אימו חתכו אותה.
וכאן קרה משהו מיוחד ביותר.
הגננת אמרה כי לכבוד יום ההולדת חתן השמחה בעצמו, יחלק את פרוסות העוגה לכל אחד מהילדים.
וכך עבר נכדי בן השנתיים בין הילדים וחילק פרוסת עוגה בתוך מפית ניר לכל אחד ואחד, כשהם מחכים בסבלנות, ורק כשסיים קיבל את הפרוסה שלו. כולו מאושר ושמח.
הטקס הסתיים. ולפני שהלכו הביתה חילק הפשוש לכל ילד פרח. כולם היו מאושרים ורגועים.
ומה חווה ולמד נכדי מיום ההולדת שלו?
שאפשר לשמוח גם בלי צרחות ורעש של קלטות שירי ילדים בדציבלים גבוהים.
שעוגה אחת, טובה טעימה ומשמחת את הלב ואת השיניים, לא פחות מערמות ג'אנק פוד, שהורים מחוייבים להביא בגנים מסויימם לחגיגה של ילדם.
שיום ההולדת הוא לא רק קבלה אלא בייחוד נתינה, האורחים מקבלים ראשונים ולחתן יש זכות מיוחדת להגיש להם קודם.
הוא קיבל את העוגה אחרון, אך יותר מזה קיבל, ללא תיסכול, שיעור חיובי וחוויתי בדחיית סיפוקים. שזה בעיני הא-ב של החינוך.
הוא חסך מעצמו מחבריו ומההורים את הטקס המביש והמביך של פתיחה לעיני כל ערמות של מתנות, שדקה לאחר מכן אין בהן עניין וערך.
והכי חשוב, הוא וחבריו לגן, חוו טקס שילדים בני שנתיים יכולים להכיל.
מזל טוב!