יום שני, 9 במאי 2011

"הערב של משה"

מדי שנה בערב יום הזיכרון, עורך הגיס שלי משה, ערב פגישת רעים ושירה בציבור בביתו המרווח שבאשדוד. והוא מוקף במשפחתו , ילדיו, נכדיו ובעיקר חבריו.
משה הוא איש משפחה וחברה חם ונדיב, איש אוהב אדם ודבק בחיים. אבל מה שהכי חשוב למשה הם החברים. יש לו המון חברים אמיתיים, לא וריטואלים מהפייסבוק. וכמו שמשה אוהב את החברים שלו כך גם החברים אוהבים את משה.
משה היה צנחן, השתתף בשחרור ירושלים, לחם בתעלה ב 73' וכשבנו התגייס לצנחנים אני חושבת שהתעקש להמשיך ולעשות מילואים לצד בנו.
את הערב הזה עורך משה כעין מילוי צוואה לא כתובה שהשאירו לו חבריו הנופלים - לזכור את כולם. ובערב הזה, שנערך לזכרכם, מתכנסים בביתו עשרות חברים, שמלווים אותו לאורך כל פרקי חיו, מעלים זיכרונות ושרים.
גם השנה זכינו להשתתף ב"ערב של משה", וכל שיר ושיר שנבחר על ידו, הוא חלק מרקמת סיפור המשלב את חיי החיים עם חיי הנופלים. ובין השירים עלו הסיפורים שמרטיטים את הלב, הסיפור של טייס הקרב אבירם כהן, ושל דורון סמדר, ושל נתן אלבז, ושל לאה סטולר, ושבתאי מנור, האב השכול בעל הקול הנפלא, שחיזק את כולם במילותיו.
אבל משה לא מסתפק רק בזיכרון, הוא איש של חיים, של בנייה, של יצירה, והחזון שלו בא לביטוי גם בערב הזה.
במשך שנים מלווים את הטקס קבוצה של מוסיקאים וזמרים שעלו מרוסיה. טניה ויורי סנדלר, ויוליה ווולרי. לפני שנים משה איתר אותם וטיפח אותם. קליטת עליה במובן הכי ציוני של המילה. והיום החבר'ה האלה הם חלק מהרקמה האנושית העדינה של עירו, ותאמינו לי, למשה יש בזה חלק.
הם שרים ומנגנים את דודו, ובאב אל וואד, ומתרגשים יחד עם כל הקהל הגדול בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה.
בחיבוקו הגדול והאוהב הם הצטרפו לחבורה הענקית של החברים של משה.
והכי חשוב – הם מרגישים שייכים.


ואיך אפשר בלי הקריקטורה היומית של יונתן