זיכרונות ממסע לכורדיסטן

פרולוג

האירועים האחרונים מחזירים אותי למקום שמטיילים ישראלים לא יזכו כנראה,להגיע בקרוב;  ולזיכרונות יש עכשיו משמעות אקטואלית יותר מתמיד.

בקיץ 1990 הזמין אותי מחזר נלהב, שלימים הפך לבעלי, להצטרף אליו למסע לכורדיסטן.

לטיול הוא יצא כמדריך של קבוצת ישראלים ממוצא כורדי, שיצאו ל"מסע שורשים".
המקום האחרון שחלמתי עליו כיעד לטיול לחו"ל היה ארץ הכורדים שבמזרח טורקיה.  המחזר, ששורשי אבותיו נעוצים בעירק עם קמצוץ של יוחסין מכורדיסטן, רצה להראות לי  את הנופים של אבות אבותיו, טורקיה היתה עבורי יעד מסתורי והצטרפות למסע שורשים של כורדים נראתה כמו "ביצת הפתעה".

בשנים ההן, המטיילים במזרח טורקיה היו מעטים, רובם תרמילאים חובבי טיולי שטח וארכיאולוגיה, וקבוצות של ישראלים ממוצא כורדי, שגם הם רצו מסעות שורשים משלהם.

במסע עליו אני כותבת, עדיין לא הכרנו את המצלמות הדיגיטליות, ואני נסעתי ללא מצלמה. אולי בזכות זה הזיכרונות והמראות חקוקים בראשי יותר מכל טיול בו צילמתי אין ספור תמונות. הזיכרון היחיד המצולם שנשאר לנו הם סרטי הוידיאו שצילם המדריך ולצערי הרב כבר אין לנו מכשיר תקין שבאמצעותו נוכל לצפות בהן פעם נוספת.

במפגש הגבולות עם סוריה ואירן שוכנת החצר האחורית של טורקיה. התשתיות היו עלובות, דרכים משובשות, אוכלוסייה דלילה, והפיצוי היה נופי בראשית. מזרחית לדיארבקיר לא נמצאו בתי מלון ברמת תיירות סבירה, ותקריות אש בין הצבא הטורקי לבין המחתרת הכורדית לא עודדו במיוחד את התיירות.

ראוי לציין כי לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, השתנה האזור בשל כניסת הצבא האמריקני וגדודי אנשי התקשורת העולמית, שבעקבותיהם נבנו מלונות ושופרו תשתיות. באופן אבסורדי דווקא המלחמה, שהחריבה את צידו האחד של הגבול, בנתה בתנופה את צידו האחר.  אבל אנחנו ביקרנו שם רגע לפני.  

פרק א' –  תחנה ראשונה בדיארבקיר

נחתנו  בדיארבאקיר בירת הכורדים.  כבר בשדה התעופה ניראה שנזרקנו כמה עשרות שנים אחורנית. בית נתיבות קטן ומיושן, שהזכיר את שדה התעופה בסרט "קזבלנקה". המון שוטרים וחיילים הסתובבו ופקחו עין, הורגשה  מתיחות. נבדקנו בקפדנות, נדרשנו למלא שאלונים וטפסים רבים מהרגיל, התבקשנו להציג אישור מיוחד המאשר הכנסת מצלמת וידיאו ביתית (שהיתה גדולה כמו מכונת ירייה) , ונבדקו כל ווקמן וכל חומר מודפס שהיה ברשותנו.

לא היה ספק כי אנו נכנסים לתוך שטח כבוש שבו כל סטייה מכללי התנהגות נוקשים, שהוכתבו ע"י הטורקים, יכולה להסתיים רע.

הקבוצה, שרוב חבריה נקראו בשם נחום או גורג'י ולמחצית מהנשים קראו ציונה, היתה מורכבת ממבוגרים שזוכרים את ילדותם או נעוריהם בכפרים ועיירות במזרח טורקיה, וצעירים שניזונו מסיפורים נוסטלגיים של הוריהם על גן העדן האבוד שלהם, אי שם על שפת החידקל, ובאו לראות את מולדת הוריהם.

הגענו לדיארבקיר, עיר מוקפת חומה רחבה , גבוהה ויפיפייה בנויה אבנים שחורות, ומשם למלון "דמיר", שהיה בזמנו, היחידי בעיר הראוי לקבל תיירים. במושגים של מזרח טורקיה הוא אפילו היה די מפנק. קבלת הפנים של המארחים היתה חמה, הנהלת המלון אפילו אפשרה לכורדיות מישראל לבשל בעצמן את ארוחת השבת במטבח המלון.

השיחות התנהלו בין התיירים והמארחים בקרמנג'ית, שפתם של המארחים הכורדים.

את החום המעיק הפגנו בטבילה בבריכת השחייה, מחזה  לא נפוץ באזורים בהם נשים כמעט לא נראות ברחובות, ואם הן חייבות להימצא שם, הן היו עטופות בבגדים צנועים, אך ללא רעלות.

השמועה כי קבוצה של ישראלים "כורדים" נמצאת במלון, פשטה כנראה בעיר במהירות,. בערב הגיעו כמה זקנים שחיפשו את חבריהם היהודים מלפני 40 שנה, והזמינו אותנו לבוא למחרת למרכז העיר . "יש פה הרבה אנשים שזוכרים, הם ישמחו לפגוש אתכם. תבואו, אנחנו כבר נימצא אתכם", ביקשו.

רבים מהם זכרו היטב את שיתוף הפעולה של הישראלים עם בראזני ששמו נישא בהערצה על שפתיהם, ואת משה דיין, שעל פי המיתוס המקומי נולד בדיארבאקיר.

השכם בבוקר יצאנו לטיול על החומה העתיקה והמרשימה המקיפה את העיר העתיקה, עיר שלפני כמה מאות שנים זכתה לעושר ושגשוג. אילו היתה ממוקמת באיזור המערבי של טורקיה קרוב לודאי שהיתה הופכת לאחת מערי התיירות האטרקטיביות של ארץ זו, ומשקיעים רבים היו מקבלים תמריצים לשימורה, אך כבירת ארץ הכורדים, היתה בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה. 

בעיר היה קסם מהפנט של ערים עתיקות  ששיני הזמן כרסמו את ארמונותיהן. הניגוד בין שרידי העושר והכוח שהיו נחלת העבר ובין עוני התושבים של היום, רק הוסיפו לקסם.  לאט לאט התמלאה העיר בהמוני גברים, רובם כנראה  מובטלים, שמילאו את בתי הקפה הקטנים ונראה שכל עיסוקם היומי הוא שתיית תה כהה, עישון ומשחק שש בש. לא היה קשה לראות שלממשלה הטורקית אין עניין לעודד השקעות באזור או לטפל באבטלה, לי הזכירה מדיניות הכיבוש שלהם את מדיניות האימפריה העות'מנית  בפלשתינה במאה הקודמת – להשקיע כמה שפחות, לשמר עוני ורמת חיים עלובה כדרך דיכוי.  למרות האווירה האוריינטלית, אי אפשר היה להתעלם מהמוני חיילים תורכים שהיו בכל פינה, בולשים ומנוכרים לאזרחי העיר. אני בטוחה שבכל פינה היו גם שוטרי חרש בלבוש אזרחי.

משם לכאן, הגענו לבית קפה שהיה סמוך למסגד המרכזי, התיישבנו ותוך דקות ספורות הגיעו כמה זקנים מקומיים שספרו שהכירו את היהודים שגרו בעיר לפני 1948. תוך דקות הופרחו שמות מוכרים, וסיפורים על חיים משותפים עם אנשי הקהילה היהודית ואפילו זכרו היכן התגוררו והיכן היו עסקיהם. פגשנו גם מוסלמי שלאחיו  היתה אישה יהודייה היא עדיין מתגוררת במקום עם חלק מילדיה, חלקם עלו לישראל.
תה והקפה זרמו כמים, וכך גם דמעות של נוסטלגיה של אלה וגם של אלה. ובין הסיפורים השתרבבו גם סיפורים על  השלטון התורכי, על היד הקשה , השאיפה לעצמאות, ועל תקווה גדולה שיום אחד יוכלו לחיות במדינה משלהם. או לפחות לזכות באוטונומיה תרבותית.

את המפגש המרגש תיעד חברי במצלמת הוידיאו. כאילו ניבא את מה שעמד להתרחש, הוא הכין קלטת שבה צילם את ארוחת הערב שלנו, נופים מהדרך, מבנים יפים, ובעיקר הווי של חברי הקבוצה. בקלטת אחרת צילם את המפגש בבית הקפה.

שעה קלה לאחר מכן, כשההתרגשות היתה בשיאה , מישהו הגיע בריצה והודיע כי המשטרה עומדת להגיע בעוד דקות ספורות, במהירות הבזק החליף חברי המדריך את הקלטת שהיתה במצלמה בקלטת ה"ניטראלית" שהוכנה מראש.

אנשי המשטרה, הגיעו. לתושבים הכורדים הם התייחסו בגסות ופזרו את ההתכנסות הקטנה, ואיתנו התנהגו בנחישות  ואדיבות. הם לקחו את המצלמה ובקשו מחברי המדריך וממארגן הקבוצה להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.

את השעתיים הבאות ביליתי בכסיסת ציפורניים במלון, וחברי בילו בתחנת המשטרה.

השוטרים התורכים צפו ב"קלטת ההווי", מבעד המסך הקטן, כי לא נמצא בכל העיר מכשיר וידיאו שיתאים, הם צפו ביהודים שרים באוטובוס, בתמונות פסטורליות של עירם, ובתיירים מצטלמים בפוזות בנאליות לרגלי החומה ובפתח המסגד. באנגלית רצוצה הם שאלו שאלות ובאנגלית רהוטה וכורדית רצוצה ניתנו תשובות, התחקיר הסתיים באדיבות ובשתייה משותפת של תה על חשבון המשטרה הטורקית, לא לפני שהזהירו אותנו שלא ניצור קשרים עם כורדים מקומיים.

החוויה הזו המחישה לנו את מצבם של הכורדים תחת שלטון הטורקים, את היד הקשה, דריסת זכויות, ופגיעה בכבוד האדם. כשאני שומעת את ההצהרות של הסולטן ארדואן, המגנה את "הכיבוש הישראלי" בעודו דורס ברגל גסה את הכורדים בארצו, אני מקדישה את הרשימה הזו כתרומה זעירה בחשיפת המדיניות הדו – פרצופיות שלו.

חוויות נוספות מהמשך המסע לעומק ארץ הכורדים, וערב תשעה באב על גדות החידקל, בפוסט הבא.

 צילום: thumbnail