יום שישי, 26 באוגוסט 2011

ביגונייה בירושה


ציפורה, סבתא של אבא שלי, לא הורישה לו דבר.
בת 42 היתה כשנפטרה בערב ראש השנה, בשנת 1917.
היא השאירה אחריה שמונה ילדים, שהצעיר בניהם היה בסך הכל בן שלש. נכדיה, אבי ותאומו, נולדו מספר חודשים לפני מותה והיא כנראה זכתה לראות את חיוכם הראשון.
אבל את צמח הבגוניה הצליחה לעביר לצאצאי צאצאיה.
צמחי ביגונייה עוברים במשפחה שלנו מדור לדור, כשהנשים במשפחה, הן האחראיות להעברת הלפיד הלוהב של הפרחים במלוא פריחתם, לדורות שבאו אחריהן.
כולם כנראה מאותו ייחור קדמון שאיזו סבתא רבא, של סבתא רבא, השרישה אותו והעבירה אותו הלאה.
צמחי הביגונייה האלה קישטו את העציצים בחצרם של הורי הסבא וסבתא רבא של אבי.
אותה סבתא, היתה מקפידה לחתוך מהם ענף קטן, להשרישו ולהעבירן לעציץ חדש, שהיה בדרך כלל איזו פחית שימורים שנצבעה בכחול או ירוק.
היא הקפידה לחלק לבנותיה וכלותיה  עציצים קטנים, ואלה המשיכו לחתוך ענפים חדשים ולהכין  עציצים חדשים. וכך קבלתי גם אני עציץ כזה מאימי, שנשא בחובו זיכרונות של 100 שנה לפחות, וכשגדל, חתכתי גם אני ייחורים והעברתי לכלותי.

וכשאני מביטה על הצמחים היפיפיים האלה, שמידי קיץ, פורחים בורוד עז ואדום לוהט, אני רואה את הסבתות שלי, בסינר ושביס, משקות, עודרות וחותכות. מעבירות אלי, יחד עם צמח הביגונייה, גם משהו מעצמן.  


5 תגובות:

  1. עצמונה... פשוט השרשת לי את השורשים.

    איזה מקסים. וגם לי במטבח על הקורה יושב לו אגרטל ובתוכו ביגוניה שנתנה לי סבתא נצחיה.

    פשוט כייף לקרוא

    עכשיו אני רץ להשקות אותו.


    שבת שלום, גד

    השבמחק
  2. איזה יופי?!
    צביקה

    השבמחק
  3. גם אנחנו נשמח לטפח את הירושה. טוב יותר מכל דבר אחר.

    השבמחק