יום שלישי, 31 במאי 2011

מכתב לדורית , 8 ביוני 1967 כ"ח אייר תשכ"ז

דורית היתה בת כיתתי "שירדה " עם הוריה לארה"ב, כשנה לפני מלחמת ששת הימים.
דורית, קרועה מגעגועים לארץ ובמיוחד לחברים, המשיכה להתכתב אתנו, היא סיפרה לנו על נפלאות תנועת ההיפי'ס בארה"ב ואנחנו שיתפנו אותה בחוויות מתקופת "ההמתנה".
לפני זמן לא רב, שלחה אלי דורית, מכתב שכתבתי לה בעיצומה של מלחמת ששת הימים.
ואני, אחרי 44 שנים, קוראת אותו וחושבת על הנערה מכתה י"א שהייתה אני, פטריוטית ותמה, שנסחפה בגלי ההתלהבות של ניצחונות ששת הימים, הקוראת לחיילים אריות וכפירים, ובוכה מהתרגשות יחד עם אימה, שלחמה ואיבדה חברים בקרב האבוד  על הרובע היהודי 19 שנה קודם.
והמכתב מלא בסימני קריאה והתרגשות, והתרוממות רוח מהניצחון ההיסטורי והחזרה לארץ אבות. ניצחון שהשלים את המלחמה של ההורים שלה.
דורית חזרה לארץ והקימה בה את ביתה. בעוד אני רואה את השטחים כ"יהודה ושומרון" אני חושבת שהיא היתה אחת מהראשונות בין החבר'ה שלנו שהעזה לדבר על "יציאה מהשטחים".
הזמן חלף, אני חושבת שאף לא אחד מבני כתתי גר בישובי יהודה ושומרון. אני לא בקרתי שם לפחות 30 שנה. אפילו לביקור בקברות אבותיה של אימי, הקבורים בחברון עוד  משנת  1630,  איני מוצאת כוחות.
אותם גילויי סולידריות שרוממו את המדינה ואת נפשי ועליהם כתבתי אז, הפכו לגילויים בוטים של ניכור וטינה בין אזרחיה ותושביה הבזים זה לזה.
כשאני צופה במלחמה הנערכת היום על כל צריף שעל גבעה נידחת בארץ האבות, אינני יכולה לא להביט על הגליל והנגב שנשמטים מרשותינו, ואני אומרת לאותה נערה, שכתבה בעיצומה של המלחמה,  שהציונות האמיתית היום היא ליישב ולהחזיר לעצמינו את הגליל והנגב. כי מרוב מלחמה על שמירת העפעפיים אנחנו הולכים ומאבדים את העיניים. ובהזדמנות, אני לא אשאר חייבת, לכל אותם אנשי שמאל, המאמנים כי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה 44 שנים, ולאותם צעירים היוצאים ונלחמים כתף לצד כתף עם הפלסטינים על הגדר. במקום זה, צאו מבתי הקפה שלכם בתל אביב, תפסיקו רק לצעוק נגד, קחו אתכם כמה חתולי רחוב המחפשים בית חם, והקימו כמה "התנחלויות", מטעם תנועת השמאל, מדרום לבאר שבע ובגליל התחתון.
כשאני קוראת את המכתב שכתבה הנערה התמימה והפטריוטית שהייתי, לפני 44 שנים,  אני מזילה דמעה אבל מסיבות אחרות. ודואגת. ודואגת נורא.
  
              

2 תגובות:

  1. עצמונה היקרה מכתב מדהים!!!
    בטוח שהמכתב פטריוטי מאד אבל התוכן שלו לא מדוייק! אני לא הייתי מחוסר עבודה בבית החולים! אני סחבתי אלונקות עם פצועינו מרמת הגולן, הייתי גאה בתרומתי, אבל פחדתי נורא לשלום הפצועים, ראיתי באיזה מצב הם היו באלונקה, הכי זכור לי חייל מרוטש בטן, אני בטוח שלא שרד. חוץ מזה הפוסט נגע לי מאד מאד, גם הפרשנות המקדימה שלך וגם המכתב ששלחת לדורית. לא זכרתי היא ירדה לארה"ב, האם זו דורית מהכתה שלנו? דורית הראל?
    צביקה

    השבמחק
  2. חליאה לאללהה.
    איזו רגשנות.

    מעט אנשים ניחנים בפרספקטיבה.
    רובנו אורים את ההווה וחושבים שאנחנו רוים תמונה של המציאות. ממרחק ימים מהמלחמה טבלנו באופוריה ללא הבנה איזה תהליכים באמת משמעותיים.
    כנראה שבעוד 40 שנה נגחך על השטויות שמעסיקות אותנו כיום וגיד "על מה הם נלחמו כל כך דבילי.."

    השבמחק