הדקות שבין החול לקודש

תראו, אני לא דתייה, ואת המצוות שאני מקיימת, אני בוחרת. העזר תמיד אומר, שכנראה לא נשב בשורה הראשונה בגן העדן. אבל גם ביציע, קרוב לוודאי, נהייה בחברה טובה.
אך יש רגעים שבהם אני בטוחה בקיומה של השכינה.
זה קורה בכל יום שישי, שעה קלה לפני כניסת השבת, שהאופק הופך לאדמדם, והאוויר מתמלא באור זוהר ומיוחד, שאין דומה לו בכל ימות השבוע.
שקט יורד על השכונה וקדושה במלוא מובן המילה יורדת על ירושלים ועוטפת אותה, בשעה שעוברת מהחול אל הקודש.
באותה שעה העיר חדלה מרעש המכוניות ועשנן, מצריחות התגרנים בשוק, ומהמולת בחורי הישיבה המשננים את תלמודם.
מבעד לשקט שיורד, עולה מדי שבוע, מנגינה הנשמעת מרחוק, מנגינה של שירי שבת או שירי חג. מנגינה המבשרת לכולם, שעוד דקות אחדות תשמע הצפירה המודיעה על כניסת השבת ועל מועד הדלקת נרות.
ברגעים הקסומים האלה אני מדליקה את נרות השבת וצופה מהחלון לעבר ההרים העטופים בוורוד ומרגישה קרוב מאד אל האלוהים.
חג שמח.
הרבה זמן ניסתי לעמוד על מקורה של המנגינה הנישאת באוויר . השבוע הסתבר לי כי הלפרין (זה מהמשקפיים) הוא האחראי על היוזמה של המוסיקה לפני כניסת השבת ברחבי ירושלים.
 תעמוד זכותו לא רק בתועלת שמביא לעיניים, אלא גם לאוזניים. ולנשמה.