אתמול הלכתי לראות את הסרט "גיא אוני". הסיבה שהזדרזתי לראות את הסרט היתה גם משום שהבמאי דן וולמן היה המדריך המיתולוגי שלנו בצופים, וגם משום הנגיעה האישית שלי עם סיפור ההתיישבות היהודית בסביבות ראש פינה.
אתחיל מהשורה התחתונה, לכו לראות את הסרט!
ומי שרוצה לקרוא מה בין הראשונה לאחרונה, מוזמן להמשיך.
מרכז הסרט הוא היחסים בין גיבורי הסיפור פאניה, ויחיאל.
למרות המשחק הטוב של השחקנים היתה לי הרגשה שמשהו מרכזי הוחמץ בתיאור היחסים ביניהם. שני אנשים רבי עוצמה, האחד, מנסה ללא פשרות, לשנות סדר חברתי של היישוב הישן, השנייה, עולה מרוסיה, אוד מוצל מפוגרום, בעלת עוצמה נשית ואנושית יוצאת מהכלל. כל אחד מהם בא מתרבות ועולמות שונים לחלוטין, ובכל זאת הצליחו לקיים ביניהם מערכת של כבוד ואפילו אהבה. חבל שמערכת היחסים שהוצגה בסרט לא הדגישה עוצמות ופערים אלה. ההתנהלות ביניהם היתה צפויה למדי לאורך כל הסרט, אפילו קצת אנמית. כאילו הבמאי סמך על כך שהקורא מכיר את הדמויות מתוך הספר.
הרובד השני הוא תאור המקום והתקופה, נראה לי שנעשתה עבודת שיחזור יפה, הבתים, הבגדים, הנופים, היובש הגלילי של קיץ שחון, למרות שהדמויות לא הגירו טיפת זעה.
בסך הכל אהבתי את הסרט. הוא הצליח להעביר משהו מרוח התקופה. בנגיעה קלה נגע בנופים, ביהודים, בבדואים,בתורכים ובאנגלים שבחשו בארץ באותם ימים, הוא מספר את סיפורם של אנשי היישוב הישן שרצו לחיות חיים יצרניים ללא השענות על כספי חלוקה וניסו בכל כוחם בהקמת התיישבות חקלאית, ויחד עם זאת נשארו שומרי מצוות, סיפור שטושטש ע"י הנרטיב הציוני שניכס לעצמו כמעט את כל ההתיישבות החקלאית.
לאורך כל הסרט לא יכולתי שלא לחשוב על סבתא רבא ביילה, וסבא געצל , שעלו עם שני ילדיהם מגליציה בסוף המאה ה-19, התיישבו במחניים הסמוכה לראש פינה, ניסו לברוא יש מאין, נאבקו בסלעים, בנחשים, בחולי, בעוני, ובהתנכלות הבדואים. לאחר שלש שנים נשברו, ועלו להתיישב בצפת.
אודה ולא אבוש שלא דמעה אחת הזלתי בסרט שהשלים את התמונות באלבום המשפחתי שלנו, ושחלפו בדמיוני כשחשבתי על חייהם של אבותיי.
הסרט הוא גם תזכורת, שהמושבות היפיפיות, כדוגמת ראש פינה, המציעות היום איכות חיים וערך נדל"ני, ראשיתן בדם, יזע ודמעות, ללא מירכאות.
בהזדמנות זו כדאי לציין כי רוב המושבות בגליל, ראש פינה, עין זיתים, יסוד המעלה, יבניאל, מטולה יבניאל, בני יהודה ברמת הגולן ועוד, הוקמו בראשיתן ע"י בני היישוב הישן, שומרי מצוות אדוקים, רובם בני צפת, שמאסו בחיים של תלות.
וולמן מבטיח לנו כי הסיפור יחזור בסדרת טלויזיה בעוד כמה חודשים, אני מקווה שלא יחמיץ את ההזדמנות לספר ביתר עומק את סיפורם של האנשים, המקום והתקופה.
ולמי שלא קרא את הספר, אז בבקשה, לא לוותר.
ובינתיים, לכו, לכו לראות את הסרט וקחו גם את הילדים שלכם.
ותודה לדין דן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה