ימים היסטורים עוברים על ירושלים.
אני חושבת שמאז כניסת כלי הרכב לעיר במאה ה19 לא נראה רחוב יפו ריק מכלי תחבורה.
כשעוברים ברחוב אפשר לשמוע את פסיעותיהם של בני האדם, להקשיב לשיחות, ופה ושם אפילו לציוץ ציפורים, או למען הדיוק לקרקור העורבים.לנשום אויר ללא עשן אוטובוסים.
העיר נאנקת תחת פקקים ועומסי תנועה בעורקים המקבילים, אבל לרחוב יפו ניתנת הזדמנות של פעם בחיים לנוח. להתמתח, ליישר חולצה , עניבה, להסתכל על עצמו בראי ולומר: אני לא כל כך מכוער.
הרחוב מרים עיניו, הרי עכשיו הוא יכול, גם מבלי להדרס או לדרוס. ושם למעלה, לא גבוה מדי, מחייכות אליו מרפסות יפייפיות של בתים שהוטבע בהם ניחוח ארופאי.
גם האריה של ג'נרלי ניער את רעמתו, שנים הוא ראה עשן, מלחמות, ליכלוך, פיגועים, הפגנות וחילופי שלטון. עכשיו הוא יכול להרגיש כמו ברומא, למרות דגל ישראל שלצידו.
אז נצלו את ההזדמנות, צאו לרחוב, הרימו עיניים התישבו באחד מבתי הקפה המשובצים בחלקו המזרחי של הרחוב, עכשיו תוכלו גם להאזין ללא הפרעה לשיחות של הירושלמים היושבים סמוך אליכם, שהחורף האביבי והרחוב המתחדש העלה חיוך על פניהם.
ועכשיו מה שמתבקש הוא, שיופיע המשיח, רכוב על חמורו, (או על גבי הרכבת הקלה), מלווה בפמליית המלאכים שלו והירושלמים יריעו לו לאורכו של הרחוב המתחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה