יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

האח הגדול - מדינה בהפרעה

אף פעם לא הייתי צופה מתמידה של האח הגדול, אני מודה שבעונת "המפורסמים" צפיתי פה ושם.
לא פעם חטפתי בחילה ממציצת האצבע של שימי, אבל היו קטעים מעניינים עם מנחם.
הפעם, חטפתי בחילה רק מהפרומאים והפרסום האגרסיבי שעושה ערוץ 2 לתכנית שלו. ולא די בפרומואים, הערוץ, הקים פאנלים של מומחים ופרשנים שמדברים על מה שקורה ב"בית", ברצינות תהומית כאילו מדובר בועדת החקירה של מחדל השריפה בכרמל.
אני רואה ומנסה להבין איזה עניין מוצאים אנשים בפח הזבל המעוצב הזה,(במיוחד אלה שמתחברים לוריד ועוד משלמים בשביל זה), ומבינה פחות כיצד הופכים המשתתפים לגיבורי תרבות בשקל.
אולי זה התחליף למלחמות הגלדיאטורים בימי הזוהר של האימפריה הרומית הדקדנטית.
אולי סיפוק יצר המציצנות,
אולי בריחה מהתמודדות עם הכורח למצוא משהו לעשות בשעות הפנאי.
תהה הסיבה אשר תהיה, ואני מכירה כמה אנשים שמסבירים לי באותות ובמופתים על ה"המעבדה האנושית המרתקת". בעיני זו לא מעבדה ולא נעליים, זה בידור זול שמשתתפיו מתנועעים ופועלים לפי חוקיו הציניים של הבמאי. ואני מרגישה שכל תמונה שמשודרת אלי מן המסך כמוה כמו דחיפת ראשי לביוב.
למען הסר ספק, לא, אין לי שום דבר נגד המשתתפים, אני פשוט נגעלת מהתופעה.
אז כמו שאני מחכה שהסופה תחלוף, האבק ישקע והגשם יחזור, כך אני מחכה שהעונה תחלוף. בינתיים הסרתי את ערוץ 2 מהשלט שלי. גם בלי ה"אח הגדול" יש מספיק מכות טבע, אסונות, טרגדיות ואנשים טיפשים הממלאים את המסך. וכמו שאמרתי, אני לא אוהבת שדוחפים לי את הראש לפח האשפה.