יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

לא, אל תעשו לי מסיבת הפתעה

הפעם היחידה שעשו לי הפתעה כזו, היו תלמידי והוריהם בקיבוץ. בתירוץ כלשהו הצליחו להוציא אותי מהבית באמצע הספונג'ה, ולאור האורות הנדלקים הופעתי עם מכנסיים קצרים, כפכפי גומי וחולצת טריקו גזורה. מזל שהייתי רק בת 34 ונראיתי לא רע גם בסמרטוטים. יותר מכל הביכה אותי העובדה שהייתי צריכה לומר דברי ברכה ופרידה לתלמידי והוריהם, וכל מה שבא לי לומר באותו רגע, זה "לכו קיבינימט...".
לא פעם אני שואלת את עצמי, של מי החגיגה בכל אירועי ההפתעה האלה? של מושא ההפתעה או של מארגניה?
בדרך כלל כוכב הערב הוא דמות נחמדה ויקרה למשפחתו, אבל את מי זה מעניין , באיזה גיל נגמל מהמוצץ  ובאיזה מקצוע  הצטיין בכתה ח'. במקרה שלי למשל, הסיפור הביוגרפי יכול להרדים כל מוזמן למסיבה כזו.
בשביל תכנית אמנותית צריך צוות הפקה וגדוד של נכדים מוכשרים, כי את רוב ההנאה שואבים אלה שנתנה להם ההזדמנות לעלות על הבמה ולהפגין את כישורי המשחק והשירה שלהם. 
במקרה שלי, יש לי בינתיים רק נכד אחד, שכישרונו הבולט מתבטא בקליעה של חפצים על הגננות, והשיר היחידי שמצליח לזמר הוא  מה מה מה מה  (מתוך "חנן ועליזה יצאו לשדה") .
לעיתים עולה בי החשד שחתני השמחה המופתעים, לא ממש מופתעים, הרי במשפחתם עושים לכולם מסיבות הפתעה בכל חג ויובל, אז למה שיחרגו מהרוטינה? אז מה ההפתעה?

אין מסיבת הפתעה ללא מצגות. ואז קורה שחתן או כלת השמחה מגלה שכל מיני תמונות נתלשו מהאלבומים שלו, או שבחרו תמונות שהוא היה מעדיף להצניע.
במקרה שלי, אני היחידה במשפחה שיודעת לעשות מצגות, ולילדי אין זמן להתעסק עם דברים כאלה, אז תשאירו לי לעשות לכם אלבומי "פיקאסה" ולשלוח לכם תמונות שאני אבחר לפרסם.
אז יקירי, במקרה שלי, בבקשה אל תעשו לי מסיבת הפתעה. במחשבה שנייה, אני בטוחה שאף אחד לא התכוון....
ואני מצטטת מתוך "60 הגיגים ותובנות"של עמוס דרורי: "יום הולדת. אינך עושה פרור של מאמץ כדי לזכות בו. למרות זאת, ובלי צידוק, אתה הופך גיבור ליום אחד. מי בעד לבטל?"