יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

ספסל השידוכים

בטיילת שמתחת לביתנו ניצב ספסל. פעם הוא היה לבן, עכשיו העירייה החליפה אותו לירוק.
הפינה שבה ניצב הספסל משקיפה על הנוף, והחצר שלנו משקיפה על הספסל.
תנועת המטיילים בטיילת דלילה וכנראה זו הסיבה שהספסל משמש מקום מפגש לזוגות. רובם חרדים וחלקם "חרדים סרוגים" יש אפשרות לשבת ולדבר בנחת, ואין "סכנת ייחוד".
בדרך כלל אחד מהם מגיע ראשון, ברוב המקרים זו הבחורה. היא יושבת, מביטה בנוף ומחכה. קורה שהיא מחכה ומחכה והוא לא מגיע, היא מביטה בשעון. אחרי עשרים דקות מסתלקת.
פעם משהיא חיכתה והלכה. דקותיים אחרי שהלכה לה, הוא הגיע בריצה. חיפש, נראה שהתאכזב.
אמרתי לו: היא הרגע עזבה, חיכתה לך. אמר : תודה.
פעם הוא הגיע לפניה, חיכה וחיכה עד בוש.  
תמיד הם שומרים "מרחק נגיעה", בד"כ הוא מדבר והיא מקשיבה. לעיתים הם שוהים כמה רגעים ומסתלקים, אולי חשים שזה לא זה, ולפעמים נסחפים בשיחה כמה שעות וחוזרים למחרת.
זוג שמגיע יותר משלש פעמים, אני כבר יודעת. בקרוב חתונה, ואני מרימה כוס לחייהם.
יש גם בחור שלא נראה דתי, מגיע על אופניים, לבד, הוא גבוה וחסון שערו ארוך סנדלי קרוקס. עיניו נוגות. הוא יושב, מביט בנוף, מוציא כיפה וטלית מתרמילו מתכסה בה ומתפלל בדבקות. אולי מחכה לשידוך המיוחל.
אני מניחה שעל הספסל הזה נרקמו עשרות שידוכים. יתכן שלאחר כמה שנים חוזרים הזוגות לספסל בלוויית ילדיהם והם מחליפים ביניהם חיוך שובבי.
חג שמח! ולחיי השידוכים שבדרך.



"התנשאי לי??"









וחוץ מזה, תגידו ,גם לכם נמאס לכם לראות את בר רפאלי ונועם מזמרים באין סוף פרסומות ומשתלטים גם על הבלוג שלי???