יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

פרוכת ברית המילה של סבא

צפת 1917. סוף חג הפסח. בחוץ משתוללים רעב ומגפת טיפוס.
בכדי לקיים את מצוות החג ולהעלות על שולחן המשפחה מעט מאכלים ומצות, מכר אביה של סבתי את אחרוני התכשיטים של אשתו ואת כלי הכסף המשפחתיים.
סבתי, חנה, סייעה לאימה וסבתה להעלות את כלי הפסח למזווה ולהחזיר את הכלים הרגילים. השנה לא הגיעו השכנים הערבים עם פיתות ולבנה כבכול שנה. המחסור בקמח לא פסח גם עליהם.  
היא התנהלה בכבדות, בבטנה התרוצצו תאומים. לפנות בוקר תקפו אותה הצירים והמיילדת בובה הוזעקה לסייע לה בלידה.
במזל טוב נולדו תאומים. הראשון, שמואל, תינוק גדול ובריא  שערו שחור והוא מזכיר את סבתו צפורה מצד אביה והשני, אבי דניאל, תינוק קטן בהיר המזכיר את משפחת בעלה.
כעבור שבעה ימים נערכה ברית המילה לתינוקות. מפה ומשם הצליחו ללקט כיבוד לאורחים הרבים שהגיעו, בתקווה להפיג את אוירת הנכאים ששררה בעיר.
מתוך ארגזים נשלפו הבגדים הקטנים והרקומים שהוכנו מבעוד מועד וביניהם הוכנו גם שתי פרוכות לבנות רקומות ברקמה לבנה ועדינה שתשמשנה את התאומים כפרוכות הברית.
והפרוכת הזו, שעליה הונח אבי בבואו בברית אברהם עם אחיו, נשמרת במשפחתנו  בקפידה כבר ארבעה דורות. היא מכובסת ומגוהצת בעדינות ונשמרת אצל הורי הבן האחרון שהונח עליה. והיא אוצרת בתוכה אהבה ושמחה ועשרות נכדים ונינים שזכו להשתמש בה בברית המילה שלהם.  
ולמרות שהיא קצת זקנה ותכיה נפרמים פה ושם, היא שמחה להמשיך ולחבוק את הרך הנולד החדש.