יום רביעי, 9 ביוני 2010

סופו של צ'צ'ינו בונבונינו

לאור הביקוש ההיסטרי לצמיד, אני חושבת שאציע אותו למכירה פומבית.
כמה מחברותי טענו שיש הבדל בין החיקוי והמקור, וניסו לשכנע אותי באותות ובמופתים. היו גם כמה שאמרו שהן לא רואות הבדל.
אז הגיעה השעה לגילוי נאות:
אין צוצלינו ואין בונבונינו.
את הפוסטר של "התערוכה במילנו" צילמתי בעצמי, עם תוספות באמצעות ה"צייר" הפרימיטיבי של אופיס. (אפילו השתלתי שגיאת כתיב)
בקיצור. הצמיד הוא אותו צמיד. ובאמת שלמתי עבורו רק שקל אחד.
אבל התרגיל הזה מוכיח שוב ושוב שכאשר אנחנו קונים משהו, אנחנו מחשיבים את האריזה, המותג, והרושם.
רובנו שבויים בשטיפת המוח של המפרסמים שמצליחים למכור לנו "חפצי זבל" רק בשל היותם מותג.
ואפשר להביא אין סוף דוגמאות.
לעיתים רבות ,באמצעות קשרים פרסום ויחסי ציבור, חפצים מכוערים אך מצולמים יפה, מקבלים תואר של חפצי אמנות.
וככל שמשכנעים אותנו בכך, החפצים הופכים לנחשקים יותר. ותעשו את ההשלכות לדברים נוספים, כטוב בעיניכם.
אז זהו. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. ואל תגידו שאני מתעסקת רק בשטויות.