יום ראשון, 10 בינואר 2010

ערב נוסטלגיה עם אלתרמן, ניצה ושמוליק

השבוע היינו בערב שהגישו זוג חברים שלנו, ניצה ושמוליק כהן, הוא משפטן ומשורר והיא ד"ר למתמטיקה וזמרת. הערב הוקדש לאלתרמן, שירתו וחייו.
אלתרמן, שמוליק וניצה הצליחו להחזיר אותנו לימים שבהם שירה היתה שירה, אהבת מולדת היתה אהבת מולדת, שיכורים היו שיכורים, ואהבה היתה אהבה. שרנו, צחקנו, התרגשנו, הזלנו דמעה, אבל במיוחד נהנינו.
בנעורינו היינו שרים בגרון ניחר ובהתלהבות "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל", וכשהגענו לשורה: "אנו אוהבים אותך מולדת", ו"מה עוד לא נתנו וניתן" . התכוונו לכל מילה.
ועכשיו ששרנו את השיר, פתאום אפף אותי עצב עצום! מה קרה לנו? ולאן הגענו? נדמה היה לי כי השיר מסתכל על עצמו ומתחיל לבכות, ואלתרמן מתהפך בקברו. פתאום המילים המקוריות של השיר התהפכו להן והתאימו את עצמן למציאות של היום, ההיה או חלמתי חלום??:

בערים האנטנה מלהטת
ובעמק פיח ועשן
אנו שוכחים אותך מולדת
שוכחים מסורת ועמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח
מעבדים אותך עובדים זרים
אנו שוכחים אותך מולדת
קצת נותנים, אבל הרבה לוקחים.

נלבישך שלמת בטון ומלט
פרדסים הופכים למגדלים
ספסרים בונים להם עוד וילה
את הכל קנו הטייקונים.

המדבר- לבדואים נפקירה
הגליל מזמן לא יהודי
וכולנו מהמרים בבורסה
זה חזון העם היהודי.