אני חייבת להתוודות שאת הספר של ד.ה. לורנס, "מאהבה של ליידי צ'טרלי", קראתי לראשונה רק בשבוע שעבר.
משום מה זכור לי, מימים עברו, שדבק בספר ניחוח אירוטי אסור, וכילדה טובה לא העזתי לקרוא אפילו בסתר. ואחר כך נשכח לגמרי.
השבוע יצא הספר בתרגום חדש של אופירה רהט ואני הורדתי אותו לקורא הדיגיטלי שלי.
הספר נפתח במשפט: "תקופתנו טרגית מיסודה (...) הפורענות התחוללה, אנחנו בין החורבות", וזה לדעתי משפט מפתח להבנתו.
אם חשבתם שמרכז הספר הוא הארוטיקה, אני הולכת להרוס לכם את הכיף.
הספר צונזר עם הוצאתו לאור בשנות ה30 ורק ב1963 פורסם במלואו (זוכרים, ילדי הפרחים, אהבה חופשית...) וגם אז, לא יאומן, עורר שערוריות.
הספר מתאר בצורה מדהימה יחסים בין גברים ונשים ברבדים גופניים ארוטיים, פסיכולוגיים ונפשיים שאנחנו לא מורגלים אליהם במחוזותינו. אבל בראש ובראשונה הספר לדעתי, הוא ספר בעל מסר חברתי פוליטי שהתובנות שלו כל כך אקטואליות לימינו למרות שנכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמעט לפני 90 שנה.
הספר הוא בראשונה רומן אנטי מלחמתי שמתאר את השברים הפיזיים והנפשיים שהותירה המלחמה באנגליה, הוא מדבר על שינוי הסדר החברתי, ירידת מעמד האריסטורקטיה ועליית המעמדות הנמוכים. צביעות האינטלקטואלים, תיעוש ועיור, בערות ההמונים, הרדיפה אחרי כסף, אהבה, חברות, אמנות ומשמעות החיים או חוסר משמעותם.
אל תחמיצו – זוהי יצירת מופת!
ופרור קטן לציטוט: " הרדיפה אחר ההנאה היא המחלה של החיים המודרניים"
מכתבו של המאהב לליידי בפרק האחרון של הספר הוא מסמך חברתי שלא נס לחו.
אז חפשו את התרגום החדש, קראו והעבירו הלאה לבוגרים נפשית מבין הילדים שלכם.
וגם אל תלכו לסרט לפני קריאת הספר!
תקעת מזה קונטרה לאח הגדול
השבמחקתודה. צ"ל להיות ד"ה לורנס ולא א"ה, כמובן. ראיתי בחנות הספרים את התרגום החדש והצצתי בו. אני אשאר נאמן לתרגום הלא כל כך ישן של אהרון אמיר (מתחילת שנות השמונים). תרגום רהוט, עשיר, זורם. בכל אופן, את צודקת לגמרי, זה רחוק שנות אור מרומן רומנטי-אירוטי.
השבמחק