יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

לאן הולכים החתולים למות?

את החתולים שלנו קבלנו יחד עם הבית אליו עברנו.
כולן היו מעוקרות ודי נחמדות. הן הסתובבו להן בחצר, והעסקה היתה: אנחנו נאכיל אותם והם ישמרו על חצר נקייה מנחשים ועכברים. עם הזמן נקשרנו אליהן ואפילו חשבנו עליהן בכל שמחה משפחתית שהיו בה שאריות בשר.
כשאני במטבח אני כבר רגילה שהחתול "המלכה" יושב על אדן החלון מחייך אלי ומחכה בסבלנות שאנדב לו איה נתח דג או בשר.
חתול "המלכה", הוא בעצם זכר, אך מתוך הרגל אנו פונים אליו בלשון נקבה, כמו לכל חתולינו.
לשאר החתולים אין מדרס כף באדן החלון, כפי שקבע "המלכה".
לפני כמה חודשים הסתבך החתול האפור - לבן בקטטה עם חתולי השכונה וחזר לחצר מלוכלך ונשוך, מאז מצבו הלך והדרדר, הוא ירד במשקל, ולא הועיל המזון הרך שהגשנו לו.
למרות הכל הוא החזיק מעמד. כל יום חששנו שאוטוטו הוא  יתפגר. הוא שרד את החורף, את חום הקיץ הבלתי נסבל, הספיק להשתתף בחתונה שערכנו בחצר, המשיך להתחכך עם חבריו החתולים שאפשרו לו לאכול ראשון מהאוכל שהוגש, וכמעט זכה להדליק איתנו נרות חנוכה.. . מדי פעם הוא נעלם ליום, חשבנו שנפרד מאתנו, אך הוא חזר, רזה ומסכן. מראהו עורר רחמים לעיתים גם גועל במי שלא הכירו.
בשבוע  שעבר שמעתי את "המלכה" מילל בבכי קורע לב. זו היתה בפרוש יללה אחרת, רווית צער, וכאב, לא יללה רגילה של ייחום,  או קטטה, אלא  יללת פרידה. יצאתי עם אוכל לגינה, ה"מלכה" הגיע לבד.  החתול האפור לא הגיע.
"הוא נפרד מאיתנו", אמרתי לעזר, "הפעם זה סופי" .
ואכן, מאז עבר למעלה משבוע והוא לא נראה בשטח, אפילו לא באזור פחי הזבל. שלושת החתולים שנשארו נראו קצת עצובים, אני בטוחה שראיתי כמה דמעות בעיניו של "המלכה", חברו הטוב ביותר.
החתול נעלם, ואני תוהה לאן. לאן הלך למות? מדוע לא רואים את פגרי בעלי החיים הנפטרים? (אנו רואים רק את הנהרגים) לאן הולכות החיות למות??

 

     "המלכה" והאפור בימיו הטובים





  



5 תגובות:

  1. מאחלת לחתול האפור שתהיה מנוחתו עדן....
    שלא תדעו צער
    נשיקות ממני

    השבמחק
  2. היי חברה

    הייתה לנו חתולה 9 שנים שענתה לשם "שרגא".  וביום בהיר אחד
    נעלמה כלא הייתה.  לא הועילו החיפושים בכל האזור.  רק אח"כ התברר
    כי החתולים, בהגיע שעתם, נעלמים, הם פשוט מתים לבד.

    השבמחק
  3. מסתבר שכל בעלי החיים בטבע, כאשר מגיע יומם הם נעלמים. כך גם הציפורים, הפילים ועוד.
    כנראה שהאינסטינקט הזה היה גם לבני האדם בשחר הציויליזציה, אבל כנראה איבדנו את זה. עכשיו לא מניחים לנו ומחברים אותנו לצינורות...
    החתול שלנו הרחיק נדוד, לא הרגשנו ריח.

    השבמחק