יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

סיפור מדהים ליום כיפור על גלגוליו של שופר

את הסיפור הזה אני מניחה שהרבה מקוראי מכירים, בכל אופן, אין מועד מתאים יותר לספר אותו שנית, ולהעלותו בכתב במיוחד למען הדור הצעיר.
את חלקו הראשון של הסיפור אביא כפי שסופר ע"י אמי, חלקו השני של הסיפור מפתיע לא פחות:
"השנה היתה 1946 הייתי בת 17.
על המתפללים היהודים נאסרה תקיעת שופר בכותל המערבי מחשש שהדבר יעורר את זעם הערבים ויוביל לפרעות, אך אנו הרגשנו כי לא נוכל להבליג על העוול והחלטנו להפר את האיסור ולקיים את מצוות תקיעת שופר. יותר מקיום המצווה הדתית הרגשנו כי תקיעת השופר הוא אקט לאומי, קריאת תיגר על שלטון הבריטים ועל הגזרות שגזרו על היהודים בארץ ישראל.
עלי הוטל להעביר שני שופרות, שופר נוסף העבר ע"י חברה למחתרת ששמה שושנה, אם זכרוני אינו מטעני.
עוד לפני יום הכיפורים התחלנו בהכנות לקראת העברת השופר בסתר לכותל המערבי.
לכבוד ראש השנה תפרה לי סבתי שמלה חדשה, שעל פי בקשתי היתה מרובת כיווצים, עם "נפח" בחזה ובמותניים. הגזרה המבוקשת לא היתה דווקא לפי צו האופנה, ונראה לי שסבתי הבינה את העניין ושיתפה פעולה בשתיקה.
כשהגיע יום כיפור נמסרו לי שני שופרות, אחד "תמני" קטן, אותו טמנתי בתוך כיווצי החזייה, ואת השני תליתי בחגורת השמלה מרובת הכיווצים. שופר נוסף ניתן לחברתי.
במשך כל היום הסתובבנו סביב החומות למרות שהיינו בצום, כי ה"כלניות" (הבריטים) שמרו על האזור, בסופו של דבר, אולי בשל היותנו נערות צעירות ולא נחשדנו, הצלחנו להיכנס לרחבת הכותל,  שהיתה באותה תקופה צרה ושמורה ע"י חיילים בריטים, וגם לא היתה הפרדה הרמטית בין גבים ונשים כפי שהדבר היום.
עם השקיעה התקרבנו לאזור בו עמדו הגברים, שם הייתי אמורה לפגוש את אחי הצעיר שמואל וחברו אפרים, שיתקעו בשופר. האמת שדי חששנו, אך היה ברור שאנו חייבות לבצע את המשימה. נצמדתי ליהודי חרדי זקן עם טלית רחבה, היהודי נרתע, והתחיל לצעוק: "טמא טמא". צבטתי אותו בכדי להשתיקו   ולחשתי: "שופר שופר".
למזלי הוא הבין את העניין וכיסה אותי בטליתו הגדולה.
כאשר נראו הכוכבים הראשונים, מסרתי את השופרות לאפרים ולשמוליק אחי. שמעתי את אחי תוקע בשופר, וכך נשמעה "התקיעה הגדולה" במוצאי יום הכיפורים בכותל המערבי, על אפם וחמתם של הבריטים והערבים.  ועמה גם תפילתם של רבים להקמת מדינתנו.
כשהחיילים הבריטים קפצו ממקומם לתפוס את ה"תוקעים" ראיתי את אחי זורק אותו ובורח מהמקום. חברו קראווני נתפס עם השופר."
המשך הסיפור נשמע כאילו נלקח מסרט דמיוני.
לפני כעשרים שנה ישב אחד החברים של דודי, בבית קפה בלונדון ופתח בשיחה עם אחד הג'נטלמנים שהיה במקום, האנגלי סיפר כי כחייל שרת בפלסטינה, עודו ניסחף בסיפורי נוסטלגיה מהלבנט, התוודה בפני החבר הישראלי כי   ביום כיפור של היהודים בשנת 1946, הוצב בשמירה על הכותל, אחד הנערים הצליח לקבל שופר ולתקוע בו והוא היה זה שרדף אחריו ותפסו. "הנער נשפט ושוחרר", סיפר, "אבל את השופר שניתפס איתו לקחתי והשארתי אותו אצלי במשך כל השנים. תמיד הרגשתי שהשופר צריך לחזור לא"י לבעליו, אבל לא עשיתי שום דבר.
חברו של דודי שהכיר את סיפור הברחת השופר לכותל, קפא מתדהמה.
הגילוי ריגש גם את הבריטי המעונב. למחרת נפגשו שנית, והפעם הביא עמו הבריטי את השופר, ששמר בביתו כיובל שנים. "תחזיר אותו למי שצריך, מקומו בארץ ישראל, אצל היהודים" אמר.
השופר הוחזר. והיום הוא שמור ב"בית גידי" בתל אביב יפו.  
שתהייה לכולנו גמר חתימה טובה
זאב גולן, בספרו "שופרות של מרד" בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, מביא את סיפורם של כל אלה שהבריחו ותקעו בשופר בכותל המערבי משנת תר"צ ועד תש"ח.

12 תגובות:

  1. כדאי לבדוק לדעתי אם אכן נמצא השופר בבית מורשת בגין. ואם צמוד אליו הסיפור הנפלא הזה. בכל הסיפור ראוי להתפרסם. חתימה טובה.

    השבמחק
  2. הסיפור התפרסם כמה וכמה פעמים בתוכניות רדיו, אני חושבת שהוא מתועד גם בבית גידי.

    השבמחק
  3. עצמונה

    סיפור נהדר. האם אכן מדובר באימך ובשמואל?

    השבמחק
  4. תודה על הסרטון.
    אכן רואים בו את שטיינברג ואת קרואני "התוקעים".

    השבמחק
  5. כן, התרגשתי לקרא אצלך,
     בדיוק התאים לסרטון שהבאתי בבלוג שלי...

    השבמחק
  6. וואו,איזה סיפור...
    ממש יפה ומרגש איך הכל מתחבר.

    מוזמת לבקר גם בבלוג שלי אם בא לך...(:

    השבמחק
  7. גמר חתימה טובה!
    יש לי בלוג בתפוז עם מלא קופונים מבצעים והנחות, אולי יעניין אותך.

    שתהיה שנה מעולה!

    השבמחק
  8. גיסתנו. אין יותר מרגש מסיפור שכזה על השופר ובמיוחד לאחר יום כיפור נפלא ומהמם שהעברנו בבית ההורים בירושלים. כל הכבוד

    השבמחק
  9. עצמונה תודה
    החזרת אותנו לילדות ואנחנו נהנים,

    השבמחק