הן התקבצו מכל חלקי הארץ, רובן מאזור המרכז, אחת מהדרום הלא רחוק, אף לא אחת מהצפון, ואף לא אחת מ"השטחים" .
הן עזבו בעלים, גרושים, ילדים ונכדים.
הן זנחו את הפגישות העיסקיות, החוגים, המטבח, הקניות והספונג'ה והדוסיות שבניהן, אף את ההכנות לשבת קודש, ולאחר דחיות שנגזרו עליהן מידי אדם ומידי שמים הן עלו לירושלים למפגש הראשון של "מועדון הקוזינות "!.
ה"סנטו פודרוזו " לא יכול היה לסדר להן מזג אויר טוב יותר, ירידה בטמפרטורה ועננות קלה.
כל אחת נשאה באמתחתה סיר, מגש, קערה מלאה בכל טוב, מעשה ידיה להתפאר מורשת ממטבחה של סבתא מזל, שלמען האמת היתה בשלנית, אבל עקרת בית לא מי יודע מה, ולולא ליווי צמוד של הוואווה מצד אחד, ודודה מלכה מצד שני, לא ברור איך היתה מצליחה לגדל את שמונת ילדיה ללא מכונת כביסה ומדיח צמוד.
ואני מדמיינת את סבתא מזל, מגיעה למפגש, לחגוג אתנו, מלווה בפמליית הכבוד שלה, דודה מלכה והוואווה, כשמלאכים תומכים בשלשת הנשים הללו ועוזרים להן לרדת במדרגות.
ראשונה יורדת סבתא מזל, לבושה במיטב שמלותיה, שבדיהן נבחרו בקפידה ע"י סבא ניסים, שהיה פיינשמייקר גדול בענייני לבוש גם בתקופות שירד מנכסיו, ונתפרו ע"י רוזה, השסטרה קומפלידה.
מטופפת בנעלי העקב שלה, עור אמיתי של קרוקודיל, במידה 36, חושפת שוקיים חטובות לתפארת, שלצערי לא ירשתי אותן ממנה. (זוכרות את הבוהן "הרוכבת" הקטנה שלה? שתמיד ריתקה אותי, אותה היא הורישה לנכד שלי).
לשיפור הגזרה, תחובות כמה פיסות צמר גפן לתוך החזייה שלה, הגרסה ההיסטורית לסיליקון של היום. הוכחה לתלונותיה, שילדיה, רובם ינקו רק משד אחד, צימקו לה את ה"טטס". ומה לעשות, הקנטרס די לצ'ס שהיו לה פעם, התרוקנו. שיערה אסוף ברשת המיתולוגית שלה, וכך, חפה מכל איפור, צחת עור ומעוטת קמטים, אפופת ענן ריחני של "קרפ ד'שי" היא "מרביצה כניסה".
צעד אחד מאחור פוסעות אחריה דודה מלכה, כה דומה לה וכה שונה, זורחת בחיוך טוב לב, בזוג עיניים ירוקות ענקיות, מסתירה כף יד אחת, מאחורי תיק נצחי, שהיה גם מחסן קטן של סוכריות.
ואחרונה,מאספת של הפמליה, כפופה, עטופה במטפחת כהה, תומכת בבתה המפונקת, ללא שביב של גינדור, כמו שבולעת את עצמה בתוך הנוף, צועדת הוואווה.
במבט ראשון נראית כמו אחת האלמנות שיצאה מתוך "זורבה היווני", אך מאחורי הדמות הסגפנית עומד מנוע נשי רב עוצמה, שפועל ללא לאות יומם ולילה במטרה אחת בלבד, לעזור, ולאפשר לשושלת לגדול ולהמשיך הלאה.ביד גרומה שכיבסה מליון חיתולים, עיסתה אלפי צווארים וגבים תפוסים, לשה אלפי לחמים, ואפילו סיתתה אבנים בתקופת הטורקים, היא מנופפת לנינותיה ולוחשת, "אי ארמוזיקס, כמה גדלתן."
ובעיני הברקת הענקיות שלה שזורחות מתוך אלפי הקמטים של פניה, היא מסתכלת סביבה ושואלת בהומור "הגענו לאילק?" "ואיפה שמעון?". אם הוא היה מוזמן, הוא היה מביא אותן ברוב כבוד בסיטרואן הצבאית שלו, אבל כידוע, המפגש הוא לנשים בלבד...
ומה לדעתכן היתה סבתא מזל אומרת על המטעמים "המודרנים" שהבאנו? אני מניחה שהיתה די נהנית אבל מעירה :
"אדיו, כי סטה זבלנדו, אגוזים מתוקים וחמוציות בתוך סלט ירקות? נכדותיי הפכו לאשכנזיות" .
על הפשטידות היא היתה אומרת, איפה המקרונס טוסטדוס? ומחפשת לשוא את הסופריטו הטובע בשמן.
את הבורקס שלי, מבצק שנקנה בסופר, ושנאפו ב"פס" ולא אחד אחד, עבודת יד, עם גימור של "פילישקיטוס", היא היתה מבטלת בהינף זרת ואומרת שהם בורקס של "חרגנס" .
את עוגת הקצף הגבוהה של ליאורה היא היתה בוחנת היטב, וטוענת שיצאה כך רק בזכות סיר הפלא שלה, אבל מודה בחצי פה שבכל זאת יש משהו באשכנזייה ה"פוטריאנדה" הזו שלקחה את צעיר בניה...
הכיפתיקס של כרמלה היו מעלות בעיניה דוק לח של געגועים לניחוח של הגבינה הצפתית שהובאה פעמיים בשנה ע"י גיסה, יהודה, או בשמו הרשמי "הדוד עם השמלה". הגבינה הצפתית היתה בעיניה הנחמה היחידה, והצידוק היחידי לנישואי בתה לצפתי האשכנזי ה"הוואוי", שלקח אותה אל מעבר להרי החושך.
אבל בנגסה בביסקוצ'וס של יעל היא היתה נאלמת דום ופוסקת: "מאנוס בנדיצ'ס, בדיוק כמו שאני מכינה, מושלם!"
ברוך השם, יש לה נחת מהנכדות, כולן ברוך השם "מסודרות", למרות שאף אחת לא הפכה "פקידה ממשלתית", או אשת חבר "אגד". לכולן יש ילדים וחלקן אף עלו עליה במספר ילדיהן. וזה כמובן בזכות טקסי ה"בח'ור" שהקפידה לעשות והמלח שפיזרה בכל פינה על מנת לבטל את ה "עין הרע".
לגרושות שביניהן היא בוודאי היתה אומרת שכבר בקבר היא ראתה את ה"טרונצ'וס, הקרודוס, הטנזיוס והמודוס, שבחרו להן בטעות לבעלים. ועדיף להיות "סוליקס", אבל חלילה לא "דיספרדס", מאשר לגמור את חייהן אתם. אבל היתה קצת מתבלבלת אם היינו מזכירות לה את בורלא, אהבתה הראשונה והבלתי ממומשת שיש בסיס סביר לחשדות, שאליו היו מכוונים שירי הערגה והאהבה בלדינו, שהפנטו את שומעיה.
סבתא מזל, הוואוה, דודה מלכה, אבני היסוד של חיינו, מקור מעלותינו וחסרונותינו, כשהמעלות הן כמובן מהצד הס"ט שלכן והחסרונות, אייך לא, מהצד האשכנזי של הבעלים והנשים של צאצאיכן.
לכבודכן, וגם קצת בשביל הכיף שלנו, אנחנו מקוות להמשיך ולהיפגש, ולהיזכר, ולצחוק ולדמוע, ולאכול, ולנחם ולהתחבק, ולשתף ולהתאבל ולחגוג.
ועל המפגש הבא אני מקווה שנוכל לומר "אליגריוס קומפלידס" , ובתרגום חופשי, "בשמחות מושלמות"
עץ הזית העתיק בחצר בית המלון. שריד לתפארת שהיתה. 
