יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

גילויים של גזענות

בכל פעם שאני פותחת את הרדיו ושומעת דיון בנושא איסור השכרת דירות לערבים, החזרת עובדים זרים למולדתם, ומניעת כניסת אלפי מהגרי עבודה מסודן  אני  שומעת באותה נשימה, מפי המגישים והמראיינים, את צירופי המילים "גילויים של גזענות" ו"גילויים של הסתה", בטון מזועזע, ולעיתים גם מתנשא. ואני שואלת את עצמי אייך כל המקהלה הזו שרה בקול אחד?ואיך שימוש קבוע במילים וביטויים, שוטף באין מפריע את מוחינו. ואני מרגישה את ריח הצביעות שעובר דרך גלי הרדיו, כי משום מה יש לי הרגשה שרוב ה"מזועזעים" משתייכים גם לאותה קבוצה שלוחמת בעד זכויות האדם ונגד הכיבוש המשחית  אבל למעשה מעודדת יצירת מעמד ענקי של מהגרי עבודה עבדים, עניים וחסרי זכויות שיום אחד יקום על יוצרו. חלקם הגדול של מטיפים אלה אפילו נהנה מאותם שירותים זולים שאנשים אלה מספקים להם, עוזרי בית, מנקי חלונות, גננים ושאר חוטבי עצים ושואבי מים. וזה נחמד וטוב, ברוחב ליבם הם מזמינים אותם לכוס קפה אחרי שעשו את הספונג'ה, ונותנים להם שקים עם בגדים שמאסו בהם, אבל שיבואו לגור בשכנותם?, חס וחלילה, שיישארו במלונות (מהמילה מלונה של כלב) שלהם בחצר האחורית של העיר, רחוק מבניהם ובנותיהם.

גם לזעזוע מ"מכתב הרבנים" יש קול אחד. "מזועזעים", רודפי כבוד האדם, ממש פותחים את דלתות ביתם לדיירים הערביים. תמיד מישהו מהם יאמר שיש לו כמה שכנים ערבים ממש נחמדים, במיוחד אם הם רופאים, עורכי דין, או כאלה "שלא נראים ערבים". אבל דבריו של השיי'ח ראעד בכנסים של הבדואים, ובכל מסגד, דברים הרוויים שנאה למדינת ישראל, לגיטימיים לדעתם, כזכות חופש הדיבור. אותם ערבים שמוציאים פסקי דין מוות למוכרי אדמות ליהודים, הם בעיני ה"מזועזעים" נציגי המיעוט הנרדף הלוחם על זכויותיו.

האם רק אני שומעת מתוך דברי הצדקנים המזועזעים האלה, כי טוב יותר אם אנו נהפוך למיעוט בארצנו?. אז בוודאי יקפצו להגנת זכויותינו כל אותם שומרי מוסר וצדק, באפריקה ובארצות ערב.

די לצביעות!

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

פרצו לי לפייסבוק

השבוע קבלתי הודעה מפייסבוק שמישהו, שסביר שאיננו אני, ניכנס לפרופיל שלי. והם ממליצים בפני להחליף סיסמא.
ואני שאלתי את עצמי, מיהו ההקאר אי שם בבלגיה שאני מעניינת אותו?, אני, שבקושי פותחת את הפייסבוק , ויש לי בקושי מאה חברים, שגם זה לא חכמה גדולה, כשיש אחות דתייה ברוכת ילדים ונכדים, שכולם ביקשו ממני חברות.  ואיזה עניין גילה הפורץ בתמונות שלי עם הנכד? אני לפחות מקווה שהוא קרא את הבלוג.
אז בהזדמנות שכבר ביקרתי את עצמי, התחלתי לשוטט בין מכרי. וגיליתי שאפשר להגות תורה שלמה של טיפוסים על סמך הפרופיל שלהם בפייסבוק.
אתחיל עם החברים שיש להם אלפי "חברים". לרגע נראה שהם לקחו יחצן או מעצב תדמית על מנת לסייע להם לאסוף כל כך הרבה שמות, של סלבס, פוליטיקאים, חברי כנסת ושרים, צעירים, מבוגרים, בני כתה שלא היה להם קשר איתם כבר 50 שנה(כמוני למשל), אבל הם ברשימה המפוארת. הם גאים להציג את האוסף הנוצץ שלהם שמרומם אותם מעם. ואני שואלת את עצמי, מתי יש להם זמן לתקשר עם  כל אלפי אנשים? מה הם עושים עם כל המיילים או ברכות ה"שנה טובה" שהם מקבלים? אייך הם מזהים איזה מסר באמת חשוב? ואייך הם בוחרים את מי להזמין לחתונה של הילדים שלהם? הגעתי מסקנה שאלה אנשים שבסופו של דבר, או שרוצים למכור משהו או לקנות משהו.
יש "חברים" שה"דף" שלהם מלא בצילומים עם הבחורות הכי חתיכות והכי צעירות במשרד שלהם, והיות שהם גם הבוסים, אני מניחה שגם לאותן פרגיות יש אינטרס להופיע בתמונה סחבקית עם הבוס. אלה מתגאים להתהדר בהערצה כלפיהם. אז כנראה שמתחת לבוס עם הכרס, שאוטוטו פורש לגמלאות, מסתתר פיטר פן שאשתו מסרבת להצטלם איתו.
יש "חברים" שמפציצים את הדף בתמונות של הנכדים, אין להם ולו תמונה אחת ללא הפרצוף החמוד של אחד הנכדים מציץ בשולי או במרכז התמונה. הנכדים מופיעים בכל פוזה וצורה וכמובן גם בסרטוני יוטיוב: הנכד עושה את הצעד הראשון, הנכדה עושה קוקו, והכי חשוב: "תגיד סבא!!" את אלה אני דווקא מחבבת אבל לא יודעת מה הילדים שלהם אומרים על החשיפה של ילדיהם.
יש "חברים" שמפגינים צילומים מכל טיול שלהם ברחבי העולם, תמונה עם החותנת למרגלות האייפל, עם החבר'ה מהמילואים על ג'יפים בירדן, עם החבר'ה מחוג המשוטטים בגרנד קניון ועם כמה בושמנים מהטיול באפריקה. שוטטות בפרופיל שלהם מספק לי מסע וירטואלי וחברתי ברחבי הגלובוס
אי אפשר בלי ה"חברים" חובבי ספורט האקסטרים, הם מצלמים את עצמם במהלך צניחה חופשית, מניפים את הדגל על פסגת האוורסט, שועטים בסללום במסלולי סקי בערבות אלסקה, ומתנשקים עם צב ענק באיי גלפגוס. מה לעשות, אני כנראה הולכת ומזדקנת בעוד שהם מצליחים לנסוע אחורה בזמן. הם צונחים טסים וצוללים, בעוד אני חוששת לצאת לסופ"ש בים המלח שמא בדיוק אז יזוע השבר הסורי אפריקאי.  


וכמובן יש את אלה שאתה נכנס לדף שלהם ועל כל לשונית שתלחץ מופיעה ההודעה כי הפרטים שלהם חשופים רק לבעלי סגולה מורשים. אלה כמובן לא "החברים" שלי, הצצתי בפרופיל שלהם מתוך רשימות ה"חברים" של ה"חברים" של ה"חברים"... אלה המסתוריים, הכי מסקרנים.


טוב, אחרי הפוסט הזה כנראה כבר לא אקבל "בקשה לחברות" מאיש.



יום שישי, 17 בדצמבר 2010

להציל את כבוד הספר "מאהבה של ליידי צ'טרלי"

אני חייבת להתוודות שאת הספר של ד.ה. לורנס, "מאהבה של ליידי צ'טרלי", קראתי לראשונה רק בשבוע שעבר.
משום מה זכור לי, מימים עברו, שדבק בספר ניחוח אירוטי אסור, וכילדה טובה לא העזתי לקרוא אפילו בסתר. ואחר כך נשכח לגמרי.
השבוע יצא הספר בתרגום חדש של אופירה רהט ואני הורדתי אותו לקורא הדיגיטלי שלי.
הספר נפתח במשפט: "תקופתנו טרגית מיסודה (...) הפורענות התחוללה, אנחנו בין החורבות", וזה לדעתי משפט מפתח להבנתו.
אם חשבתם שמרכז הספר הוא הארוטיקה, אני הולכת להרוס לכם את הכיף. 
הספר צונזר עם הוצאתו לאור בשנות ה30 ורק ב1963 פורסם במלואו (זוכרים, ילדי הפרחים, אהבה חופשית...) וגם אז, לא יאומן, עורר שערוריות.
הספר מתאר בצורה מדהימה יחסים בין גברים ונשים ברבדים גופניים ארוטיים, פסיכולוגיים ונפשיים שאנחנו לא מורגלים אליהם במחוזותינו.
אבל בראש ובראשונה הספר לדעתי, הוא ספר בעל מסר חברתי פוליטי שהתובנות שלו כל כך אקטואליות לימינו למרות שנכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמעט לפני 90 שנה.
הספר הוא בראשונה רומן אנטי מלחמתי שמתאר את השברים הפיזיים והנפשיים שהותירה המלחמה באנגליה, הוא מדבר על שינוי הסדר החברתי, ירידת מעמד האריסטורקטיה ועליית המעמדות הנמוכים. צביעות האינטלקטואלים, תיעוש ועיור, בערות ההמונים, הרדיפה אחרי כסף, אהבה, חברות, אמנות ומשמעות החיים או חוסר משמעותם.
 אל תחמיצו – זוהי יצירת מופת!
ופרור קטן לציטוט: " הרדיפה אחר ההנאה היא המחלה של החיים המודרניים"
מכתבו של המאהב לליידי בפרק האחרון של הספר הוא מסמך חברתי שלא נס לחו.
אז חפשו את התרגום החדש, קראו והעבירו הלאה לבוגרים נפשית מבין הילדים שלכם.
וגם אל תלכו לסרט לפני קריאת הספר!




                          


יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

האח הגדול - מדינה בהפרעה

אף פעם לא הייתי צופה מתמידה של האח הגדול, אני מודה שבעונת "המפורסמים" צפיתי פה ושם.
לא פעם חטפתי בחילה ממציצת האצבע של שימי, אבל היו קטעים מעניינים עם מנחם.
הפעם, חטפתי בחילה רק מהפרומאים והפרסום האגרסיבי שעושה ערוץ 2 לתכנית שלו. ולא די בפרומואים, הערוץ, הקים פאנלים של מומחים ופרשנים שמדברים על מה שקורה ב"בית", ברצינות תהומית כאילו מדובר בועדת החקירה של מחדל השריפה בכרמל.
אני רואה ומנסה להבין איזה עניין מוצאים אנשים בפח הזבל המעוצב הזה,(במיוחד אלה שמתחברים לוריד ועוד משלמים בשביל זה), ומבינה פחות כיצד הופכים המשתתפים לגיבורי תרבות בשקל.
אולי זה התחליף למלחמות הגלדיאטורים בימי הזוהר של האימפריה הרומית הדקדנטית.
אולי סיפוק יצר המציצנות,
אולי בריחה מהתמודדות עם הכורח למצוא משהו לעשות בשעות הפנאי.
תהה הסיבה אשר תהיה, ואני מכירה כמה אנשים שמסבירים לי באותות ובמופתים על ה"המעבדה האנושית המרתקת". בעיני זו לא מעבדה ולא נעליים, זה בידור זול שמשתתפיו מתנועעים ופועלים לפי חוקיו הציניים של הבמאי. ואני מרגישה שכל תמונה שמשודרת אלי מן המסך כמוה כמו דחיפת ראשי לביוב.
למען הסר ספק, לא, אין לי שום דבר נגד המשתתפים, אני פשוט נגעלת מהתופעה.
אז כמו שאני מחכה שהסופה תחלוף, האבק ישקע והגשם יחזור, כך אני מחכה שהעונה תחלוף. בינתיים הסרתי את ערוץ 2 מהשלט שלי. גם בלי ה"אח הגדול" יש מספיק מכות טבע, אסונות, טרגדיות ואנשים טיפשים הממלאים את המסך. וכמו שאמרתי, אני לא אוהבת שדוחפים לי את הראש לפח האשפה.


יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

הבטחתם גשם, קיבלנו אבק

ציפינו לקצת גשם, שירטיב את היובש הנורא.
אמרו שתבוא סופה עתירת גשמים. קיוויתי אפילו לפחות.
כבר יומיים אנחנו מבוצרים בבית, אפופים אבק יבש. אטמתי את הסדקים בחלונות, מצפה לגשם,
וגשם אין!
הצמחים כוסו באבק לבן ואדום, העלים התייבשו ברוח הקרה והיבשה, עץ הלימון סובל קשות, הלימונים הקטנים שצמחו בשבוע שעבר התייבשו באיבם וכנראה כבר לא יגדלו.
התאנה שבדרך כלל בעונה זו של השנה כבר כמעט ערומה מעלים, לבנה מאבק והעלים כמעט ולא נושרים למרות הרוח הקשה.
הרוח עזה, כמו שריפה ענקית. אש  של  אבק יובש וקור.
מה שנותר הוא לקוות שאכן כיון הרוח ישתנה ואולי נזכה למטח של גשם שיכבה את היובש הנורא הזה. 






יום שבת, 4 בדצמבר 2010

שריפה בהר שריפה בלב

כמו כל עם ישראל גם אני צופה מרחוק על האסון הנוראי, כואבת על ההר, האנשים החיות והטבע שעולה בלהבות ויותר מכל מתוסכלת מההתנהלות של ההנהגה שמפקירה את המדינה ותושביה.
ואני צופה בכל אותם אנשים שביתם עומד לעלות בלהבות והם צריכים להחליט במהירות מה יבחרו לקחת איתם לפני שכל רכושם יעלה באש?
אני לא יכולה להימלט מהמחשבה, מה אני הייתי עושה, מה הייתי בוחרת לקחת? לרוב החפצים בביתנו יש תחליף, חלק גדול מהחפצים המקיפים אותנו נגלה כמיותרים ולא נזכור אותם מחר, אבל מה עם  אלבומי התמונות המשפחתיים, שבהם מונצחים כל שלבי גדילתם של ילדנו, תמונות היסטוריות של משפחתנו. אוסף הציורים של ילדנו שהיו בגן? התלתל הראשון שנגזר מראש הבן שמונח כמו קמע בתיק בד במגירת ארון הבגדים, צרור המכתבים מהצבא, מאהובים, המסמכים שמתעדים את חיינו הרגשיים והמקצועיים, כל אותם מסמכים שהם העדות היחידה של מה שיש לנו.
ואני רואה את האנשים שחוזרים לביתם השרוף וצריכים להתחיל הכל מחדש וליבי בוכה.      
אני חייבת להתוודות כי ההרגשה שלי שהשרפה האיומה ואבדן חיי אדם היא מעין עונש שנופל עלינו משמים, עונש בדמות עצירת גשמים ולהבות שמלחכות את ארצנו, ובכדי להגביר את המכה נשלחה גם הרוח החמה המשתוללת.
אולי זהו מסר ממרומים, מהטבע,  על מה שקורה לעם הזה בשנים האחרונות, על הניכור, האגואיסטיות, על הרדיפה אחר הכסף, הכוח והכבוד , על הפגיעה בקשישים, בנכים, בחלשים, על העושק והשחיתות, על הזלזול באדם , בבעלי החיים בטבע במים, באיכות הסביבה ועל השנאה כלפי החרדים, המתנחלים, המפונים ומי לא,  שנאה שאוכלת אותנו לא פחות מהאש על הכרמל. נכון, לא כולנו כאלה, אך האם אין כל אחד מאתנו חש שבמדינה הקטנה הזו נוצרות להן כמה מדינות? מדינת המרכז - העושר, הנדל"ן, מדינת הפריפרייה , מדינת השטחים, מדינת החילוניים, מדינת החרדים ומדינת הערבים ולאט לאט אנו מאבדים את הדבק והסולידריות שעליו מבוסס החוסן הלאומי.  
ועכשיו שהאש בוערת וברדיו מושמעים שירי יום הזיכרון פתאום יש פרץ של התנדבות, פתיחת הלב הדלתות, וההתנדבות.
ואולי זה המסר, אם אנו לא מתעוררים מהמכות שנחתות עלינו מידי אדם ומידי שמיים, אולי צריך מכה איומה כמו האסון הזה בכדי שנתעורר, שנכבד יותר את זולתנו, את הטבע, את הסביבה ואת האחר נפתח את ליבנו, נתבונן גם מסביבנו בעיקר ניקח אחריות.
אז כאשר אצלנו הנרות דולקים, ומנגד ההר הירוק עולה בלהבות בואי נישא תפילה ונשתדל להיות טובים יותר. אמן.



יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

לאן הולכים החתולים למות?

את החתולים שלנו קבלנו יחד עם הבית אליו עברנו.
כולן היו מעוקרות ודי נחמדות. הן הסתובבו להן בחצר, והעסקה היתה: אנחנו נאכיל אותם והם ישמרו על חצר נקייה מנחשים ועכברים. עם הזמן נקשרנו אליהן ואפילו חשבנו עליהן בכל שמחה משפחתית שהיו בה שאריות בשר.
כשאני במטבח אני כבר רגילה שהחתול "המלכה" יושב על אדן החלון מחייך אלי ומחכה בסבלנות שאנדב לו איה נתח דג או בשר.
חתול "המלכה", הוא בעצם זכר, אך מתוך הרגל אנו פונים אליו בלשון נקבה, כמו לכל חתולינו.
לשאר החתולים אין מדרס כף באדן החלון, כפי שקבע "המלכה".
לפני כמה חודשים הסתבך החתול האפור - לבן בקטטה עם חתולי השכונה וחזר לחצר מלוכלך ונשוך, מאז מצבו הלך והדרדר, הוא ירד במשקל, ולא הועיל המזון הרך שהגשנו לו.
למרות הכל הוא החזיק מעמד. כל יום חששנו שאוטוטו הוא  יתפגר. הוא שרד את החורף, את חום הקיץ הבלתי נסבל, הספיק להשתתף בחתונה שערכנו בחצר, המשיך להתחכך עם חבריו החתולים שאפשרו לו לאכול ראשון מהאוכל שהוגש, וכמעט זכה להדליק איתנו נרות חנוכה.. . מדי פעם הוא נעלם ליום, חשבנו שנפרד מאתנו, אך הוא חזר, רזה ומסכן. מראהו עורר רחמים לעיתים גם גועל במי שלא הכירו.
בשבוע  שעבר שמעתי את "המלכה" מילל בבכי קורע לב. זו היתה בפרוש יללה אחרת, רווית צער, וכאב, לא יללה רגילה של ייחום,  או קטטה, אלא  יללת פרידה. יצאתי עם אוכל לגינה, ה"מלכה" הגיע לבד.  החתול האפור לא הגיע.
"הוא נפרד מאיתנו", אמרתי לעזר, "הפעם זה סופי" .
ואכן, מאז עבר למעלה משבוע והוא לא נראה בשטח, אפילו לא באזור פחי הזבל. שלושת החתולים שנשארו נראו קצת עצובים, אני בטוחה שראיתי כמה דמעות בעיניו של "המלכה", חברו הטוב ביותר.
החתול נעלם, ואני תוהה לאן. לאן הלך למות? מדוע לא רואים את פגרי בעלי החיים הנפטרים? (אנו רואים רק את הנהרגים) לאן הולכות החיות למות??

 

     "המלכה" והאפור בימיו הטובים





  



יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

היפה הבורה ומשאל העם

אחרי שכל העולם מדבר על התוכנית, החלטתי אתמול לצפות ב"יפה והחנון".
 האמת, היו שם קטעים קורעים, ואפילו פיתחתי סימפטיה לכמה יפות וכמה חנונים, אבל מעבר לצחוק שמוסיף בריאות,  עלו בי כמה הרהורים נוגים:
השבוע קיבלה הכנסת החלטה על משאל עם בנושאים גורליים לעתיד המדינה, וכמובן התחיל פולמוס שלם, מה יקרה אם כל החרדים ישתתפו בהצבעה? ומה יקרה אם ערביי ישראל יצביעו?, ואם הרוסים יצביעו? וכן הלאה וכן הלאה.
אותי מדאיג יותר מה יקרה אם אותה קבוצה ,שהיא כנראה די גדולה באוכלוסייה, אם כי לא בהכרח גם כל כך יפה, שאת נציגותיה ראינו ב"יפה ובחנון", תבוא להצביע....
ביבי , תעשה טובה ותרד מהעץ הזה.



יום שני, 22 בנובמבר 2010

מתחילה הספירה לאחור! נשאר עוד חודש!!!

אני אני לא יודעת מה קורה לכם בחודשים נובמבר דצמבר,כשהשמש מגיחה מאוחר והחושך יורד כבר בארבע וחצי, עלי משפיעים הימים ההולכים ומתקצרים בדכדוך הולך וגדל.
אמרו לי להתחבר עם הטבע ולא ללכת נגדו ואכן אני קמה עם השחר המאוחר ומשתדלת ללכת לישון עם הציפורים. 
החל מסופו של אוקטובר אני מחכה לתאריך 21 בדצמבר, מיום זה ואילך הימים הולכים ומתארכים  וככל שהאור גדל בחוץ, הוא גדל גם אצלי בפנים.
המחזוריות הזו לדעתי גם קבעה כמה אירועים מכוננים בהיסטוריה שלנו ושל העמים.
חשבתם למשל מדוע  נס חנוכה אירע דווקא בחודש כסליו, שמקביל לתקופה בין היום הקצר ביותר לבין תהליך התארכותו? נראה לי שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו החליט שזה תאריך מתאים לנס, וארגן לנו חג  יציאה מהדיכאון. הדלקת הנרות ההולכים ורבים הם  ההוכחה!  אפילו שמאי הקפדן לא יכול היה ללכת נגד הטבע.
חשבתם מדוע נקבע יום הולדתו של ישו לסוף דצמבר, הרי לא היה רישום תאריך לידה מדויק בדיר בבית לחם. קבעו מה שקבעו, כי ביום זה בני האדם התחילו לראות את היום מתארך. וכנראה שתאריך לידתו של "בן האלוהים" הותאם לטקסים שכבר היו קיימים אצל העמים הפגאנים שחגגו סביב היוםהקצר בשנה.
דתות נוסדו ונפלו, עמים קמו ונעלמו, וחגים לבשו ופשטו צורה,  אבל  תמיד, לאחר ה21 בדצמבר,היום החל להתארך.  
אז בחנוכה, עם הדלקת הנרות אני שרה שיר הלל למכבים ולנפלאות השם, אבל בעצם השמחה האמיתית שלי היא שמתאריך זה האור שבימינו הולך וגדל!  












יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

מישהו מתהפף בקברו

מדי פעם שולח לי האחיין שלי,מושיק, שיש לו עין רגישה וכישרון צילום, תמונה שיכולה להיות נושא לשיחה.
אז אני משתפת אתכם בתמונה ששלח לי.
השלט "רחוב טרומבלדור"  מתנוסס בגאון על אחד הבניינים ששופצו ברחוב.
מישהו החליף את הפ' בב'. – למה? אולי טעות.
אבל הטעות המשיכה להתגלגל במחלקת השילוט, או השד יודע איפה, ואף אחד לא שם לב וגם לא תיקן!
אח יה אחי, יוסף טרומפלדור , הקרבת את ידך למען הציונות.
אח יה אחי, יוסף טרומפלדור, אחרי 90 שנה הפכת לטרומבלדור , האם זה אות לסוף הציונות?
תשפטו בעצמכם


         

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

נקמת הורדוס

אהוד נצר היה מורה שלי באוניברסיטה. איש מדהים, חכם, צנוע דבק במטרה. ופרופסור בעל הישגים מרשימים בתחום הארכיאולוגיה והאדריכלות של ארץ ישראל.  
אהוד נצר חיפש במשך 35 שנים את קברו של הורדוס, הוא עמל שנים בכדי לפתור את אחת התעלומות הגדולות שהעסיקו את הארכיאולוגים בארץ ובעולם. ללא לאות, בסבלנות הפך אבן אחר אבן, רגב אחר רגב. כמו שחיפשו לפניו ארכיאולוגים אירופאים את קברי הפרעונים במצרים.
לשליטים המגלומנים האלה היה חשוב להסתיר את מקום קבורתם ובנוסף למחילות הסתרים והלבירינטים שהגנו על מקום קבורתם, הם גם הטילו קללות על אלה שיעזו למצוא את הקברים ולפתוח אותם.
אהוד נצר מצא וחשף את קברו של הורדוס, מלך היהודים, האכזר, המגלומן, שבחיו הרג את כל קרוביו.
אהוד נצר נהרג בשבוע שעבר בהרודיון, מעד מפיגום. מוות סתמי ומיותר.
ואני חשבתי לרגע, שאולי הורדוס בעצמו היה שם ודחף אותו מן המעקה אל מותו. 

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

מפגש מועדון הקוזינות

הן התקבצו מכל חלקי הארץ, רובן מאזור המרכז, אחת מהדרום הלא רחוק, אף לא אחת מהצפון, ואף לא אחת מ"השטחים" .
הן עזבו בעלים, גרושים, ילדים ונכדים.
הן זנחו את הפגישות העיסקיות, החוגים, המטבח, הקניות והספונג'ה והדוסיות שבניהן, אף את ההכנות לשבת קודש, ולאחר דחיות שנגזרו עליהן מידי אדם ומידי שמים הן עלו לירושלים למפגש הראשון של "מועדון הקוזינות "!.
ה"סנטו פודרוזו " לא יכול היה לסדר להן מזג אויר טוב יותר, ירידה בטמפרטורה ועננות קלה.
כל אחת נשאה באמתחתה סיר, מגש, קערה מלאה בכל טוב, מעשה ידיה להתפאר מורשת ממטבחה של סבתא מזל, שלמען האמת היתה בשלנית, אבל עקרת בית לא מי יודע מה, ולולא ליווי צמוד של הוואווה מצד אחד, ודודה מלכה מצד שני, לא ברור איך היתה מצליחה לגדל את שמונת ילדיה ללא מכונת כביסה ומדיח צמוד.
ואני מדמיינת את סבתא מזל, מגיעה למפגש, לחגוג אתנו, מלווה בפמליית הכבוד שלה, דודה מלכה והוואווה, כשמלאכים תומכים בשלשת הנשים הללו ועוזרים להן לרדת במדרגות.
ראשונה יורדת סבתא מזל, לבושה במיטב שמלותיה, שבדיהן נבחרו בקפידה ע"י סבא ניסים, שהיה פיינשמייקר גדול בענייני לבוש גם בתקופות שירד מנכסיו, ונתפרו ע"י רוזה, השסטרה קומפלידה.
מטופפת בנעלי העקב שלה, עור אמיתי של קרוקודיל, במידה 36, חושפת שוקיים חטובות לתפארת, שלצערי לא ירשתי אותן ממנה. (זוכרות את הבוהן "הרוכבת" הקטנה שלה? שתמיד ריתקה אותי, אותה היא הורישה לנכד שלי).
לשיפור הגזרה, תחובות כמה פיסות צמר גפן לתוך החזייה שלה, הגרסה ההיסטורית לסיליקון של היום. הוכחה לתלונותיה, שילדיה, רובם ינקו רק משד אחד, צימקו לה את ה"טטס". ומה לעשות, הקנטרס די לצ'ס שהיו לה פעם, התרוקנו. שיערה אסוף ברשת המיתולוגית שלה, וכך, חפה מכל איפור, צחת עור ומעוטת קמטים, אפופת ענן ריחני של "קרפ ד'שי" היא "מרביצה כניסה".
צעד אחד מאחור פוסעות אחריה דודה מלכה, כה דומה לה וכה שונה, זורחת בחיוך טוב לב, בזוג עיניים ירוקות ענקיות, מסתירה כף יד אחת, מאחורי תיק נצחי, שהיה גם מחסן קטן של סוכריות. 
ואחרונה,מאספת של הפמליה, כפופה, עטופה במטפחת כהה, תומכת בבתה המפונקת, ללא שביב של גינדור, כמו שבולעת את עצמה בתוך הנוף, צועדת הוואווה.
במבט ראשון נראית  כמו אחת האלמנות שיצאה מתוך "זורבה היווני", אך מאחורי הדמות הסגפנית עומד מנוע נשי רב עוצמה, שפועל ללא לאות יומם ולילה במטרה אחת בלבד, לעזור, ולאפשר לשושלת לגדול ולהמשיך הלאה.ביד גרומה שכיבסה מליון חיתולים, עיסתה אלפי צווארים וגבים תפוסים, לשה אלפי לחמים, ואפילו סיתתה אבנים בתקופת הטורקים, היא מנופפת לנינותיה ולוחשת, "אי ארמוזיקס, כמה גדלתן."
ובעיני הברקת הענקיות שלה שזורחות מתוך אלפי הקמטים של פניה, היא מסתכלת סביבה ושואלת בהומור "הגענו לאילק?"  "ואיפה שמעון?". אם הוא היה מוזמן, הוא היה מביא אותן ברוב כבוד בסיטרואן הצבאית שלו, אבל כידוע, המפגש הוא לנשים בלבד...
ומה לדעתכן היתה סבתא מזל אומרת על המטעמים "המודרנים" שהבאנו? אני מניחה שהיתה די נהנית אבל מעירה :
"אדיו, כי סטה זבלנדו, אגוזים מתוקים וחמוציות בתוך סלט ירקות? נכדותיי הפכו לאשכנזיות" .
על הפשטידות היא היתה אומרת, איפה המקרונס טוסטדוס? ומחפשת לשוא את הסופריטו הטובע בשמן.
את הבורקס שלי, מבצק שנקנה בסופר, ושנאפו ב"פס" ולא אחד אחד, עבודת יד, עם גימור של "פילישקיטוס", היא היתה מבטלת בהינף זרת ואומרת שהם בורקס של "חרגנס" .
את עוגת הקצף הגבוהה של ליאורה היא היתה בוחנת היטב, וטוענת שיצאה כך רק בזכות סיר הפלא שלה, אבל מודה בחצי פה שבכל זאת יש משהו באשכנזייה ה"פוטריאנדה" הזו שלקחה את צעיר בניה...
הכיפתיקס של כרמלה היו מעלות בעיניה דוק לח של געגועים לניחוח של הגבינה הצפתית שהובאה פעמיים בשנה ע"י גיסה, יהודה, או בשמו הרשמי "הדוד עם השמלה". הגבינה הצפתית היתה בעיניה הנחמה היחידה, והצידוק היחידי לנישואי בתה לצפתי האשכנזי ה"הוואוי", שלקח אותה אל מעבר להרי החושך.
אבל בנגסה בביסקוצ'וס של יעל היא היתה נאלמת דום ופוסקת: "מאנוס בנדיצ'ס, בדיוק כמו שאני מכינה, מושלם!"
ברוך השם, יש לה נחת מהנכדות, כולן ברוך השם "מסודרות", למרות שאף אחת לא הפכה "פקידה ממשלתית", או אשת חבר "אגד". לכולן יש ילדים וחלקן אף עלו עליה במספר ילדיהן. וזה כמובן בזכות טקסי ה"בח'ור" שהקפידה לעשות והמלח שפיזרה בכל פינה על מנת לבטל את ה "עין הרע".
לגרושות שביניהן היא בוודאי היתה אומרת שכבר בקבר היא ראתה את ה"טרונצ'וס, הקרודוס, הטנזיוס והמודוס, שבחרו להן בטעות לבעלים. ועדיף להיות "סוליקס", אבל חלילה לא "דיספרדס",  מאשר לגמור את חייהן אתם. אבל היתה קצת מתבלבלת אם היינו מזכירות לה את בורלא, אהבתה הראשונה והבלתי ממומשת שיש בסיס סביר לחשדות, שאליו היו מכוונים שירי הערגה והאהבה בלדינו, שהפנטו את שומעיה.
סבתא מזל, הוואוה, דודה מלכה, אבני היסוד של חיינו, מקור מעלותינו וחסרונותינו, כשהמעלות הן כמובן מהצד הס"ט שלכן והחסרונות, אייך לא, מהצד האשכנזי של הבעלים והנשים של צאצאיכן.
לכבודכן, וגם קצת בשביל הכיף שלנו, אנחנו מקוות להמשיך ולהיפגש, ולהיזכר, ולצחוק ולדמוע, ולאכול, ולנחם ולהתחבק, ולשתף ולהתאבל ולחגוג.
ועל המפגש הבא אני מקווה שנוכל לומר "אליגריוס קומפלידס" , ובתרגום חופשי, "בשמחות מושלמות"  




   






יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

לא, אל תעשו לי מסיבת הפתעה

הפעם היחידה שעשו לי הפתעה כזו, היו תלמידי והוריהם בקיבוץ. בתירוץ כלשהו הצליחו להוציא אותי מהבית באמצע הספונג'ה, ולאור האורות הנדלקים הופעתי עם מכנסיים קצרים, כפכפי גומי וחולצת טריקו גזורה. מזל שהייתי רק בת 34 ונראיתי לא רע גם בסמרטוטים. יותר מכל הביכה אותי העובדה שהייתי צריכה לומר דברי ברכה ופרידה לתלמידי והוריהם, וכל מה שבא לי לומר באותו רגע, זה "לכו קיבינימט...".
לא פעם אני שואלת את עצמי, של מי החגיגה בכל אירועי ההפתעה האלה? של מושא ההפתעה או של מארגניה?
בדרך כלל כוכב הערב הוא דמות נחמדה ויקרה למשפחתו, אבל את מי זה מעניין , באיזה גיל נגמל מהמוצץ  ובאיזה מקצוע  הצטיין בכתה ח'. במקרה שלי למשל, הסיפור הביוגרפי יכול להרדים כל מוזמן למסיבה כזו.
בשביל תכנית אמנותית צריך צוות הפקה וגדוד של נכדים מוכשרים, כי את רוב ההנאה שואבים אלה שנתנה להם ההזדמנות לעלות על הבמה ולהפגין את כישורי המשחק והשירה שלהם. 
במקרה שלי, יש לי בינתיים רק נכד אחד, שכישרונו הבולט מתבטא בקליעה של חפצים על הגננות, והשיר היחידי שמצליח לזמר הוא  מה מה מה מה  (מתוך "חנן ועליזה יצאו לשדה") .
לעיתים עולה בי החשד שחתני השמחה המופתעים, לא ממש מופתעים, הרי במשפחתם עושים לכולם מסיבות הפתעה בכל חג ויובל, אז למה שיחרגו מהרוטינה? אז מה ההפתעה?

אין מסיבת הפתעה ללא מצגות. ואז קורה שחתן או כלת השמחה מגלה שכל מיני תמונות נתלשו מהאלבומים שלו, או שבחרו תמונות שהוא היה מעדיף להצניע.
במקרה שלי, אני היחידה במשפחה שיודעת לעשות מצגות, ולילדי אין זמן להתעסק עם דברים כאלה, אז תשאירו לי לעשות לכם אלבומי "פיקאסה" ולשלוח לכם תמונות שאני אבחר לפרסם.
אז יקירי, במקרה שלי, בבקשה אל תעשו לי מסיבת הפתעה. במחשבה שנייה, אני בטוחה שאף אחד לא התכוון....
ואני מצטטת מתוך "60 הגיגים ותובנות"של עמוס דרורי: "יום הולדת. אינך עושה פרור של מאמץ כדי לזכות בו. למרות זאת, ובלי צידוק, אתה הופך גיבור ליום אחד. מי בעד לבטל?"

יום שלישי, 12 באוקטובר 2010

אילו דברים אני מקווה לעשות לאחר גיל שישים

לעשות בייבי סיטר לעוד הרבה נכדים.
לזכות לקרוא את כל הספרים שארצה, בספר אלקטרוני.
להתגבר על הפחד ולעשות צניחה חופשית.
ללמוד איטלקית.
לעשות מסע לאורך שביל חוצה ישראל.
לפרגן לעצמי ולקנות מצלמה טובה.
לקנות בהזדמנות דירה סמרטוטית במחיר מציאה, שתוך זמן קצר יכריזו עליה "פינוי בינוי".
לכתוב את הבלוג שלי  באחד העיתונים האלקטרונים.
לכתוב ספר על כל הסיפורים האמיתיים והדמיוניים ועל כל האנשים והנשים המיוחדים והרגילים,
ששמעתי מפי בני המשפחה על בני המשפחה.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

החודש ימלאו לי שישים!

בסוף החודש ימלאו לי שישים.
ממרומי שנותי ליקטתי כמה דברים שעשו לי השנים.
ממש לא אכפת לי להלך בנעלי ניו בלאנס גדולות ומכוערות ולהרגיש קלה ויפיפייה רק משום שנוח לי.
יש בגדים שאני לא מתקרבת אליהם, כמו נעלי עקב, חזיות פוש –אפ, מכנסי סקיני, תחתוני חוטיני. בבגד נוח אני מרגישה יפה ואוהבת את עצמי בלי "שיפוצים".  
הפסקתי לומר "אין לי מה ללבוש". אני מבינה שהאמירה הזו היא מצב נפשי.
פטרתי את עצמי מצביעת השיער ואני מתגאה בכל שערה לבנה שמתווספת לראשי.
אני לא נבהלת למראה ידי המסוקקות  ומודה לאלוהים שהעניק לי הזדמנות לעבוד בגינה.  
גם עם קמט חדש שמופיע אין לי בעיה. בגילי, קמטי צחוק רק מוסיפים יופי.
הפנמתי את העובדה ששום קרם לא יעשה אותי יפה יותר או צעירה יותר. מה שכן יעשה, זה רגע נחת מהמשפחה.
פחות ופחות אכפת לי מה שיאמרו עלי ומה שיחשבו עלי, והבנתי שלא כל העולם חייב לאהוב אותי.
אני נהנית מכל מה שמציע המחשב, אבל מצחיק אותי המנהג לאסוף כמה שיותר "חברים" בפייסבוק.
בגילי אני כבר יכולה לומר "לא", בלי רגשי אשמה. אני ילדה מספיק גדולה לסרב למה שלא נוח לי או לא מתאים לי. (משתדלת)
אני לא מתנצלת שיצאתי לפנסיה מוקדמת ואחרי 30 שנות עבודה נהנית להיות "עקרת בית", אם כי לא מצטיינת. (לפי קנה המידה של גיסותי הסופרמניות).
ממש לא אכפת לי שלא זכיתי בפרס נובל לפיסיקה, והישגי בעבר נראים לי היום לגמרי לא רעים. גם אם לא בחרתי להיות אשת קריירה.
אין לי שום בעיה ללכת לסרט לבד אם לא מצאתי מישהו שמוכן לצפות בסרט הזה.
לא מתביישת לגעות בבכי בסרט "במבי".
גם אין לי שום בעיה לשבת לבד בבית קפה לשתוק שעה קלה, ולהתבונן סביבי.
פעם, כשטיילתי בעולם, לא נרגעתי עד שבקרתי בכל האתרים שצוינו במדריך. היום אני נהנית לטייל בנחת ו"לבזבז זמן"  בישיבה במקום אחד שמוצא חן בעיני.
סוף סוף קראתי את הספר "מובי דיק" ונהניתי מכל עמוד.
אני לא מפסיקה ללמוד גם דברים שלא יביאו לי תועלת חומרית או יתרון ברזומה.
התמכרתי לרמיקוב ושש בש. בעבר סלדתי מהמשחקים האלה שנראו לי "של פולניות" או "של ערבים".
העולם שלי כבר לא שחור לבן, יש בו המון גוונים של אפורים.
למדתי להבין את ההבדל בין מה שאני צריכה ומה שאני רוצה.
אני לא פוחדת מהמוות, ולא רוצה להיות זקנה סיעודית.
משתדלת לחיות בשלום עם הפחדים שלי ועם החסרונות שלי.
כל בוקר אני מקשיבה לציוץ הציפורים ולטרטור הקומפרסור ומודה לאלוהים על מה שיש לי ועל מה שאין.
והמשאלה היחידה שאני מבקשת לעצמי לכבוד יום ההולדת היא בריאות, לי ולכל בני משפחתי. 

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

חופשה בכרתים

חזרנו מחופשה משפחתית בכרתים עייפים ומרוצים.
כל כך עייפים שאין לי חשק לכתוב, אז אני שולחת לכם כמה גלויות:
 כמה פינות חמד בכפר שבו התאכסנו

 












האי ספינלונגה, "אי המצורעים"









 בקרוב אצלכם!


יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

ספסל השידוכים

בטיילת שמתחת לביתנו ניצב ספסל. פעם הוא היה לבן, עכשיו העירייה החליפה אותו לירוק.
הפינה שבה ניצב הספסל משקיפה על הנוף, והחצר שלנו משקיפה על הספסל.
תנועת המטיילים בטיילת דלילה וכנראה זו הסיבה שהספסל משמש מקום מפגש לזוגות. רובם חרדים וחלקם "חרדים סרוגים" יש אפשרות לשבת ולדבר בנחת, ואין "סכנת ייחוד".
בדרך כלל אחד מהם מגיע ראשון, ברוב המקרים זו הבחורה. היא יושבת, מביטה בנוף ומחכה. קורה שהיא מחכה ומחכה והוא לא מגיע, היא מביטה בשעון. אחרי עשרים דקות מסתלקת.
פעם משהיא חיכתה והלכה. דקותיים אחרי שהלכה לה, הוא הגיע בריצה. חיפש, נראה שהתאכזב.
אמרתי לו: היא הרגע עזבה, חיכתה לך. אמר : תודה.
פעם הוא הגיע לפניה, חיכה וחיכה עד בוש.  
תמיד הם שומרים "מרחק נגיעה", בד"כ הוא מדבר והיא מקשיבה. לעיתים הם שוהים כמה רגעים ומסתלקים, אולי חשים שזה לא זה, ולפעמים נסחפים בשיחה כמה שעות וחוזרים למחרת.
זוג שמגיע יותר משלש פעמים, אני כבר יודעת. בקרוב חתונה, ואני מרימה כוס לחייהם.
יש גם בחור שלא נראה דתי, מגיע על אופניים, לבד, הוא גבוה וחסון שערו ארוך סנדלי קרוקס. עיניו נוגות. הוא יושב, מביט בנוף, מוציא כיפה וטלית מתרמילו מתכסה בה ומתפלל בדבקות. אולי מחכה לשידוך המיוחל.
אני מניחה שעל הספסל הזה נרקמו עשרות שידוכים. יתכן שלאחר כמה שנים חוזרים הזוגות לספסל בלוויית ילדיהם והם מחליפים ביניהם חיוך שובבי.
חג שמח! ולחיי השידוכים שבדרך.



"התנשאי לי??"









וחוץ מזה, תגידו ,גם לכם נמאס לכם לראות את בר רפאלי ונועם מזמרים באין סוף פרסומות ומשתלטים גם על הבלוג שלי???

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

יש לי גיסה פיצי

יש לי גיסה פיצי, וקוראים לה גוצי, היא קטנה אבל גדולה.
היא אמנית של מיניאטורות, אולי לא במקרה.
היא עושה קסמים,
בידי הקסם שלה היא הופכת כל דבר גדול  לקטנטן.
המטבח של סבתא, מונח עכשיו על הקמין בסלון,
הבית של סבא חיים מונח על המדף,
המטבח של "חברים" במטבח של חברים,
וכך עשרות חדרים וחפצים מונצחים להם בתיבות קטנות בפרטי פרטים
ואתם יכולים לשוטט בהם כמו עליזה בארץ הפלאות
אתם מוזמנים לשוטט באתר שלה

http://www.guzziminiature.com/site/detail/siteMap/index.asp?depart_id=133015

הסוכה שתוצג בסוכות בתערוכת סוכות מיניאטוריות ב"בית אביחי" בירושלים

יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

סיפור מדהים ליום כיפור על גלגוליו של שופר

את הסיפור הזה אני מניחה שהרבה מקוראי מכירים, בכל אופן, אין מועד מתאים יותר לספר אותו שנית, ולהעלותו בכתב במיוחד למען הדור הצעיר.
את חלקו הראשון של הסיפור אביא כפי שסופר ע"י אמי, חלקו השני של הסיפור מפתיע לא פחות:
"השנה היתה 1946.
על המתפללים היהודים נאסרה תקיעת השופר מחשש שהדבר יעורר את זעם הערבים ויוביל לפרעות, אך אנו הרגשנו כי לא נוכל להבליג על העוול והחלטנו להפר את האיסור ולקיים את מצוות תקיעת שופר. יותר מקיום המצווה הדתית הרגשנו כי תקיעת השופר הוא אקט לאומי, וזוהי קריאת תיגר על שלטון הבריטים ועל הגזרות שגזרו על היהודים בארץ ישראל.
עלי הוטל  להעביר שני שופרות, שופר נוסף העבר ע"י חברה למחתרת ששמה שושנה, אם זכרוני אינו מטעני.
עוד לפני יום הכיפורים התחלנו בהכנות לקראת העברה השופר בסתר לכותל המערבי.
לכבוד ראש השנה תפרה לי סבתי שמלה חדשה, שעל פי בקשתי היתה מרובת כיווצים, עם "נפח" בחזה ובמותניים. הגזרה המבוקשת לא היתה דווקא לפי צו האופנה, ונראה לי שסבתי הבינה את העניין ושיתפה פעולה בשתיקה.
כשהגיע יום כיפור נמסרו לי שני שופרות, אחד "תמני" קטן, אותו טמנתי בתוך כיווצי החזייה, ואת השני תליתי בחגורת השמלה מרובת הכיווצים. שופר נוסף ניתן לחברתי.
במשך כל היום הסתובבנו סביב החומות למרות שהיינו בצום, כי ה"כלניות" (הבריטים) שמרו על האזור, בסופו של דבר, אולי בשל היותנו נערות צעירות ולא נחשדנו, הצלחנו להיכנס לרחבת הכותל,  שהיתה באותה תקופה צרה ושמורה ע"י חיילים בריטים, וגם לא היתה הפרדה הרמטית בין גבים ונשים כפי שהדבר היום.
עם השקיעה התקרבנו לאזור בו עמדו הגברים, שם הייתי  אמורה לפגוש את אחי וחברו אפרים, שיתקעו בשופר. האמת שדי חששנו, אך היה ברור שאנו חייבות לבצע את המשימה. נצמדתי ליהודי חרדי זקן עם טלית רחבה, היהודי נרתע, והתחיל לצעוק: "טמא טמא". צבטתי אותו בכדי להשתיקו   ולחשתי: "שופר שופר".
למזלי הוא הבין את העניין וכיסה אותי בטליתו הגדולה.
כאשר נראו הכוכבים הראשונים, מסרתי  את השופרות לאפרים ולשמוליק אחי. שמעתי את אחי תוקע בשופר , וכך נשמעה "התקיעה הגדולה"  במוצאי יום הכיפורים בכותל המערבי, על אפם וחמתם של הבריטים והערבים.  ועמה גם תפילתם של רבים להקמת מדינתנו.
כשהחיילים הבריטים קפצו ממקומם לתפוס את ה"תוקעים" ראיתי את אחי  זורק אותו ובורח מהמקום. חברו קראווני נתפס עם השופר."
המשך הסיפור נשמע כאילו נלקח מסרט דמיוני.
לפני כעשרים שנה ישב אחד החברים  של דודי, בבית קפה בלונדון ופתח בשיחה עם אחד הג'נטלמנים שהיה במקום, האנגלי סיפר כי כחייל שרת בפלסטינה, עודו ניסחף בסיפורי נוסטלגיה מהלבנט, התוודה בפני החבר הישראלי כי   ביום כיפור של היהודים ב 1946,  הוצב בשמירה על הכותל, אחד הנערים הצליח לקבל שופר ולתקוע בו והוא היה זה שרדף אחריו ותפסו. "הנער נשפט ושוחרר", סיפר, "אבל את השופר שניתפס איתו לקחתי והשארתי אותו אצלי במשך כל השנים. תמיד הרגשתי שהשופר צריך לחזור לא"י לבעליו, אבל לא עשיתי שום דבר.
חברו של דודי שהכיר את סיפור הברחת השופר לכותל, קפא מתדהמה.
הגילוי ריגש גם את הבריטי המעונב. למחרת נפגשו שנית, והפעם הביא עמו הבריטי את השופר, ששמר בביתו כיובל שנים. "תחזיר אותו למי שצריך, מקומו בארץ ישראל, אצל היהודים" אמר.
השופר הוחזר. והיום אם אינני טועה הוא שמור ב"בית גידי" בתל אביב יפו.  
שתהייה לכולנו גמר חתימה טובה
זאב גולן, בספרו "שופרות של מרד" בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, מביא את סיפורם של כל אלה שהבריחו ותקעו בשופר בכותל המערבי משנת תר"צ ועד תש"ח.

יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

דילמה קיומית

זוכרים את שני הגדיים בחצר שלנו?


טוב, בימים הראשונים הם קפצו להם בגינה מלאי אושר ושמחה והסתפקו בעלי עץ התות ושאריות של עשבים.


כל בוקר החלפנו ברכות ומחמאות, ואפילו התחלתי לאהוב את ניחוח הזבל שלהם, שהשאירו בלי בושה בכל פינה.  


מיום ליום הם הרגישו טוב יותר בחצרנו והחליטו לגוון את התפריט. מעלי התות הם החלו לטעום מפרחי הגרניום, משם עברו לשאר הפרחים אבל כאשר החלו לכרסם את צמח הקקטוס הזוחל, שאני מנסה לטפח כבר שנתיים, וסוף סוף הראה סימני התפשטות ואפילו הוציא גבעול עם פרחים, אמרתי עד כאן!


אז לשכן לא היתה ברירה והוא הכניס אותם למכלאה. הגינה שלנו ניצלה מכליה, אבל הגדיים קצת בדיכאון.


כשאני באה לבקרם הם מסתכלים עלי בעיניים עצובות וליבי נחמץ בקרבי.


אז מה אתם חושבים, זכות קיום לצמחים בגינה או שני גדיים חופשיים ומאושרים? 









 


                   


                                                        האם אתם יכולים לעמוד בפני המבט הזה?


  


                     

יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

סבתא של דניאל הולכת לפעוטון

הנכד שלי בן שנה וארבעה חודשים והיום הוא הלך בפעם הראשונה לפעוטון.


עד עכשיו היתה לו מטפלת צמודה שהיתה קשובה לצרכיו.


כבר די הרבה שנים שאני נהנית מזיו ספטמבר, והיום הראשון בחודש זה, הוא רק ציון רגיל בלוח השנה.


היום קמתי עם פרפרים בבטן. התרגשתי כאילו בני הבכור הולך בפעם הראשונה לגן.


חיכיתי בכיליון עיניים ולב לטלפון מהוריו שיספרו לי איך היה.


אז כך.


הוא בילה שם רק כשעה וחצי. היה לו מוזר לשבת על הכיסא, את האוכל שהגישו לו הוא הפך לטילים בליסטיים. העיף חול על כל סביבותיו, ומאד שמח לחזור הביתה, שם נרדם מיד.


אז מה אתם אומרים?


כל ההתחלות קשות.


נעזור לך נכד שלי, כבר בימים הקרובים גם סבתא תלווה אותך. אני כבר מגוייסת.


אני מאחלת לך נכדי היקר, שתהיה לך שנה נפלאה.  

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

על נחשים, סבתא ביילה, והפתעה באוטו.

איך, רואת שחורות חדורת חרדה  כמוני, לא כתבה עדיין על פחד הנחשים שלה?
אחד הפחדים הקמאיים שלי הוא פחד מנחשים. מאז שאני זוכרת את עצמי החלומות הכי מבעיתים היו על נחשים.
מקורו של הפחד, כנראה בסיפורים על הסבתא רבא ביילה, שהגיעה מגליציה ב 1898עם בעלה געצל וילדיהם והקימו את המושבה "מחניים".
ארץ הבור החמה והיבשה שרצה נחשים וכשסבתא רבא ביילה הכניסה את ידה לכיס סינורה, במקום גרעינים לזריעה, היא
שלפה פקעת נחשים. נחשים שרצו בכל מקום, וסופר גם על נחש שאהב חלב, והיה מתגנב בלילה ולוגם את החלב שהושאר במזווה. שלא לדבר על תיאורי נחשי הענק, שלהב המחרשה הצליח רק לפצעם.  
גם בשל הנחשים וגם בשל סיבות שלא כאן המקום לפרטן, אנשי המושבה עזבוה, התפזרו בארץ, חזרו לגליציה, או הפליגו לאמריקה והנחשים, התושבים האוטנטיים של המקום, נשארו.
ואני כילדה, נינתה של סבתא ביילה, דמיינתי לי את הנחשים עולים לצפת, דרך השביל בוואדי ראש פינה בכדי לנקום את ריצוץ ראשיהם של בני משפחתם.
איש לא יכול להסביר את פחדנותי לאור העובדה שאבי היה לוכד נחשים חובב, שבתקופת הצנע העניק לגיסתו מתנה לכבוד לידת הבת הבכורה, נחש צפע בצנצנת פורמלין שקישט את הסלון שלהם שנים רבות.
נחש בצנצנת כזו הוצג גם בסלון שלנו ועורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד הוא היה הוכחה מוחשית לגבורתו ועוז רוחו של אבא. ומצד שני נחרדתי מהרעיון שהנחש המת יקום לתחייה. לידו בצנצנת פתוחה, נח לו נשל של נחש , יבש, מפחיד, שתמיד דמיינתי שבעליו עומד לחזור ולדרוש את מלבושו בחזרה.
אבי גם התעקש לא להטריד את מנוחת הנחש השחור ששכן במרתף וטען כי הוא מגן על הבית מפני עכברים, אך עד היום אני חושדת כי הסיבה העיקרית היתה האמונה הצפתית העתיקה כי נחש שחור במחסן, מביא מזל טוב. ביום שהופיע עכבר בביתנו, הבנתי כי הנחש השחור הלך לעולמו.
הפחד המשיך ללוות אותי בכל מקום. במסעות של הצופים וטיולי בית הספר שלינה בשטח היתה חלק מהחינוך לאהבת המולדת. תמיד הייתי זו שבודקת את השטח מראש, מנערת את שק השינה, מפזרת  סביבי פלפל שחור, עצה שקבלתי מסבתי, ולרוב לא נרדמת. עומדת על משמרתי וקשובה לכל רחש.
האמת היא שבימי חיי ראיתי רק נחשים בודדים ורובם נצפו בגני חיות, אבל זה לא מונע ממני, במיוחד בעונת ההתעוררות לבדוק כל לילה בפינות החדר, להרים את השמיכות לפני השינה, להדמים את הבית בכדי לאתר רחשים במזווה.  אינני מכניסה את כף רגלי לפני ניעור הנעליים, ומקפידה לנקות את הכניסה לבית ולפזר פלפל באדני החלונות. וכן, בודקת גם את האסלה לפני שמתיישבת...  
עם השנים הפחד לא פחת.  עשיתי מאמצים להוריש אותו לילדי, אך ללא הועיל.
לפני כל טיול אני חוזרת ומזהירה , מזכירה להם את סבתא ביילה ונחשיה, שולחת להם במייל את את כל סיפורי ההכשות שהתפרסמו, מצווה עליהם להתקשר כל ערב ובוקר לוודא שאכן עברו את היום והלילה בשלום.
ועכשיו שלשלשלת הדורות נוסף לי נכד, גם הוא זוכה לשמירה מיוחדת גם  כאשר אנו מסתובבים בגן השעשועים השכונתי בגבעתיים. לעולם אין לדעת אם איזה מטורף לא שיחרר איזה נחש ממבה, שוהה בלתי חוקי.
אני בטוחה שחלק מהקוראים מנסים לפרש את אישיותי ותסביכי, על פי התיאוריות של פרוייד.
אישית מעולם לא שוכנעתי מהמשמעויות של דימוייו , בעיניי סיגר הוא סיגר, ונחש הוא נחש. וכל פרשנות נוספת היא על אחריותו של הקורא בלבד.
ואחרי שראיתי את הסרטון הזה, אני מסתכלת על מה אני מתיישבת, גם באוטובוס....

תציצו בעצמכם:



יום שישי, 20 באוגוסט 2010

סיפור לשבת, על שותפות, תחרות וחום כבד.

בשנת 1925, הקימו זאב פרל, ויהודה מייברג, שני גברים צפתיים את מלון "הרצליה" בצפת. השם נבחר כמחווה סולידרית לחוזה המדינה.
שניהם, שומרי מצוות, שהאמינו בחזון הציוני, רצו להשתחרר מהתלות בכספי החלוקה והרבו לעשות עסקים בשותפות.
על עסקיהם המשותפים והנפרדים אפשר לכתוב ספר שלם. אך מה שאפיין את השותפות היתה גם היריבות הסמויה ביניהם.
על פי הרכילות, עוד שהיה נער, רצה יהודה מייברג לשאת לאשה את חנה ברש"ד, נערה צפתית יפיפייה, בתו של הגביר והבנקאי יואל ברש"ד. אך היא העדיפה את זאב, וולול פרל,  בנו כחול העיניים של ה"חלוץ" ממחניים, תלמיד חכם, שהצטיין בחוש הומור מפולפל וניצח במשחקי שח את כל מתחריו.  
חנה וזאב נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים שאחד מהם הוא אבי. ויהודה מייברג נשא אישה אחרת וחי אתה באושר עד סוף ימיו.
השניים, לאורך הרבה שנים המשיכו לעשות עסקים משותפים לפרק אותם, ולהתחרות ביניהם.
ומה קשור הסיפור לגל החום הנוכחי?
אחזור למלון "הרצליה". שני השותפים הקימו מלון לתפארת, והיה צורך למצוא אורחים שיתאכסנו בו.
נסעו שני הגבירים בחום יולי לתל אביב, לבושים בכובעים וקפוטות שחורות והסתובבו בעיר הצעירה התוססת והמזיעה.
התל אביבים, שמשחר ילדותם הלכו במכנסיים קצרים וסנדלים תמהו למראה שני היהודים העטופים.
"מה זה, יהודים?, למה הלבוש החם הזה עליכם בחום ובלחות?" שאלו
"אנחנו באים מצפת, ושם שורר קור, קשה להתהלך בערבים בעיר ללא מעיל או סוודר" ענו להם.
וכך, ללא משרד פרסום ויחסי ציבור, הצליחו שני הצפתים לשווק את צפת ואת בית המלון שלהם והצליחו למלא אותו עד אפס מקום בחודשי הקיץ.
הזמנים ההם חלפו לבלי שוב, השותפות ביניהם הסתיימה.מייברג הקים את מלון "מרכזי". מלון "הרצליה" נשאר בבעלות משפחת סבי וסבתי, ובמשך השנים ירד מגדולתו עד שנסגר.
צפת חזרה לעטות קפוטות שחורת, ואוויר ההרים היבש כבר לא עושה רושם על התל אביבים שמחפשים מזגן, בריכה  ו"הכל כלול".
ואני קצת נאנחה ומצטערת שאת העסקים המשותפים לא עשו סבי ושותפו בתל אביב....


                                                                          עץ הזית העתיק בחצר בית המלון. שריד לתפארת שהיתה.

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

מעשה בשני גדיים. אגדה ליום חול

השכן שלנו הביא לחצרו שני גדיים. אלוהים יודע מאיפה הוא הביא אותם!


זן קנדי לא נפוץ בארץ, שלא מיועד לעלות על המנגל בבוא היום, אלא משמש כחיית מחמד.


יש להם פעמונים מצלצלים על הצוואר, בדיוק כמו בשיר, והם משעשעים את הנכדים וילדי השכנים.


הגדיים הקופצניים מצליחים לגבור על כל הגדרות והמשוכות שהקים. ומדי יום קופצים לביקור בגינה שלנו. ההעדפה הגסטרונומית שלהם היא העלים של עץ התות ועלי עץ החרוב.  


לצערנו הם לא אוהבים עלי תאנה וגם לא תאנים. זה יכול היה להיות די יעיל בימים אלה של נשירת הפירות והעלים.


מידי פעם הם מרחרחים את הגרניום והלבנדר ולשמחתנו גם אלה אינם חביבים לחיכם.


אז תכירו את שני האורחים החביבים שלנו, וחבל שהם זכרים, אחרת היה אפשר להכין גבינה. זה הולך טוב עם תאנים.   

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

פרוכת ברית המילה של סבא

צפת 1917. סוף חג הפסח. בחוץ משתוללים רעב ומגפת טיפוס.
בכדי לקיים את מצוות החג ולהעלות על שולחן המשפחה מעט מאכלים ומצות, מכר אביה של סבתי את אחרוני התכשיטים של אשתו ואת כלי הכסף המשפחתיים.
סבתי, חנה, סייעה לאימה וסבתה להעלות את כלי הפסח למזווה ולהחזיר את הכלים הרגילים. השנה לא הגיעו השכנים הערבים עם פיתות ולבנה כבכול שנה. המחסור בקמח לא פסח גם עליהם.  
היא התנהלה בכבדות, בבטנה התרוצצו תאומים. לפנות בוקר תקפו אותה הצירים והמיילדת בובה הוזעקה לסייע לה בלידה.
במזל טוב נולדו תאומים. הראשון, שמואל, תינוק גדול ובריא  שערו שחור והוא מזכיר את סבתו צפורה מצד אביה והשני, אבי דניאל, תינוק קטן בהיר המזכיר את משפחת בעלה.
כעבור שבעה ימים נערכה ברית המילה לתינוקות. מפה ומשם הצליחו ללקט כיבוד לאורחים הרבים שהגיעו, בתקווה להפיג את אוירת הנכאים ששררה בעיר.
מתוך ארגזים נשלפו הבגדים הקטנים והרקומים שהוכנו מבעוד מועד וביניהם הוכנו גם שתי פרוכות לבנות רקומות ברקמה לבנה ועדינה שתשמשנה את התאומים כפרוכות הברית.
והפרוכת הזו, שעליה הונח אבי בבואו בברית אברהם עם אחיו, נשמרת במשפחתנו  בקפידה כבר ארבעה דורות. היא מכובסת ומגוהצת בעדינות ונשמרת אצל הורי הבן האחרון שהונח עליה. והיא אוצרת בתוכה אהבה ושמחה ועשרות נכדים ונינים שזכו להשתמש בה בברית המילה שלהם.  
ולמרות שהיא קצת זקנה ותכיה נפרמים פה ושם, היא שמחה להמשיך ולחבוק את הרך הנולד החדש.









יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

חתונה קטנה בגינה

הבן הצעיר שלי הודיע לי כי הוא ובח"ל רוצים להינשא.  
ברצונם לערוך חופה בחיק המשפחה המצומצמת.
אז מה יש  לנו?:
שלשה שבועות להכנות – (די והותר במקרה הזה),

כלה חמודה ושפויה,
חתן מעשי, עם ניסיון קודם,

חצר עם גינה,  
אמא מפיקה, עוד מימי עריכת מסיבות כיתה בקיבוץ,
עזר שהוא מתכנן. בונה, מרכיב, עם ניסיון מעשי מוכח ומוצלח בהקמת חתונות.
ושתי משפחות שעומדות להתאחד, שתמכו בחום ברעיון. (זה בעצם הכי חשוב!).
וכך ביום חמישי האחרון, בחברת מוזמנים קרובים ביותר, העמדנו חופה בחצר.
ולאור השקיעה, נכנסו הילדים בברית הנישואין. 
ואחרי הטכס, ישבנו לנו ונהנינו מהנוף ומהרוח הירושלמית שהפיגה את החום הכבד,
התכבדנו ושוחחנו בנחת בלי להזדקק לאטמי אוזניים. 
ומה לא היה לנו?
מקומות מסומנים,
כלה מוטרפת,
די ג'יי שמנהל את החתונה,
כמויות אוכל שיכולים להספיק למחצית רעבי אפריקה.
בר אקטיבי,
ריקודים, 
 וכו' וכו'. הבנתם את הרעיון.
בקיצור, יש אלטרנטיבה למי שמוכן ויכול.
חברים שלי,
אני מתנצלת שלא הזמנתי אתכם, אבל לא מצטערת.
מסתפקת בברכת מזל טוב והצלחה לזוג הצעיר.
אני אשמח אם גם אתם תזכו לחתן את ילדיכם ככה
ומבטיחה לא להיעלב אם לא אקבל הזמנה. 
 שיהיה במזל 

 

יום שבת, 7 באוגוסט 2010

על שקרנים וטפשים

הדרך
מצפת לירושלים ארוכה, היום שחזרנו הביתה שמענו בדרך שלש מהדורות חדשות ברשת ב'.


כל מהדורת חדשות נפתחה בידיעה המרעישה (והמרשיעה), שבה החמס מודיע כי ישראל היא
ששיגרה את הרקטות על עקבה ואילת. והקריין מדבר בלשון סמכותית ורצינית כאילו יצאה
הבשורה לפחות מפי צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו.


בפעם השלישית ששמעתי את הידיעה נראה לי כי השדרן השתדל בקולו לשכנע אותנו כי הידיעה אכן
רצינית ואמיתית.
ואני שומעת ומתפוצצת, תגידו, אתם שם ברדיו, השתגעתם? מה אתם משדרים את הזבל הזה? ועוד
בפתיחה של כל מהדורת חדשות, תגידו, עוד לא למדתם שבפעם השנייה הבדיחה כבר לא
מצחיקה? שכחתם שהמצרים כבשו את באר שבע והגיעו לפאתי תל אביב ביום השני של מלחמת
ששת הימים? 
מחר דובר החמס יודיע כי הפצצות שנופלות בשער הנגב משוגרות ע"י ישראל, ואנחנו נתחיל להאמין.


למה אנחנו צריכים להתייחס לכל קקה שיוצאת מפי דובר החמס ועוד לחזור על דבריו בכזו
רצינות.
יתכן ועורך החדשות התאדה בחום של סוף השבוע. או סתם באופן לא מפתיע אנחנו כרגיל מתנהגים
בטיפשות.


אז בצד אחד יש שקרנים ובצד שני יש טיפשים ואני לא יודעת מה עדיף.  

יום שלישי, 27 ביולי 2010

שרה הצועקת

מדי ערב נשמעים הדי צעקות מאי שם מחוץ לביתי. במשך זמן רב עסקנו בניחושים בדבר מקור הצעקות. חשבנו שאולי אלה צעקותיהם תלמידי ישיבה בסביבה, אולי איזה תימהוני שמסתובב בוואדי, או אולי הקומפרסור של המנהרה הסודית שנחפרת מתחת לרכס שעליו אנחנו יושבים.  העזר התעקש כי זה קולו של מנוע מקולקל אי שם.
התעלומה נפתרה, כאשר ערב אחד יצאתי לצעידה קלה.
על הטיילת, שפניה פונים אל הוואדי הסמוך, עמדה אישה, הפונה בצעקות רמות אל "אבינו שבשמיים". כשראתה את תדהמתי היא פנתה אלי בחיוך ואמרה לי, זו התרפיה שלי, אני פונה אליו והוא נענה לי.
פצחנו בשיחה. התרשמתי כי הבחורה לגמרי שפויה.
היא אישה מן היישוב, הולכת לעבודה כל יום, מנהלת את ביתה ומגדלת ארבעה ילדים. אבל פה ושם גם קשה לה בחיים.
וכך היא מצאה דרך לתקשר עם ריבונו של עולם.
היא ספרה לי, כי יום יום היא פונה אליו. בצעקות רמות שוטחת את צרותיה ומצוקותיה, זועקת לשמים, מבקשת תשועות ונחמות וחוזרת הביתה. הוא מקשיב לה ואם מתמהמה, היא ממגבירה את צעקותיה.
כשהייתה שקועה בחובות, היא צעקה אליו ובאותו שבוע הגיע אליה סכום כסף בלתי צפוי. הבן שלה היה מאושפז במצב קשה לאחר נכישת נחש והבריא לחלוטין. היא שוטחת לפניו את צרותיה עם המעביד שלה, עם הקולגות, עם השכנים, עם ההורים ועם הילדים, והוא מצידו מקשיב ומסדר לה את העניינים. היא חוזרת הביתה רגועה. לפעמים היא מצרפת את ילדיה למקהלת הצעקות במיוחד כאשר הם רבים אחד עם השני.  
היא הציעה לי הצטרף אליה, והוסיפה שאם שצועקים בחברותא, זה נותן כוח ומעצים את הבקשה.
אבל אני כנראה , בכדי להשתחרר מכבלי המבוכה, הרציונאליות, דעות קדומות ושאר התסביכים והעכבות שלי, צריכה ללכת קודם לאיזה סדנת שחרור. אולי סדנה לשחרור באמצעות צעקות... 

יום שישי, 23 ביולי 2010

אירנה סנדלר - אשה מופלאה

השבוע הייתי עסוקה ולא הספקתי לכתוב משהו בעצמי. אבל קבלתי במייל משהו שריגש אותי במיוחד, ואני רוצה לשתף אתכם.
יתכן שחלק מכם כבר ראה את זה, גם אם ראיתם, הצצה נוספת היא מחווה לאישה המופלאה הזו.
שבת שלום
 
      

יום רביעי, 14 ביולי 2010

פול התמנון

לא מעט אנשים, כמוני למשל, למרות שלא התענינו במונדיאל, לא יכלו להתעלם מהדמות שריתקה את העולם, הלא הוא פול התמנון.


אז כמה פרטים מעניינים על התמנון המנצח הגדול:


בתקופת המונדיאל, 40 אחוז מהחיפושים בגוגל בארץ היו בנושא פול התמנון. מודה ומתוודה, יש לי חלק נכבד בעניין. משם אני יודעת את מה שאני מספרת לכם.


לבעלי התמנון הוצע סכום של 30 מליון יורו עבורו. המציעים כנראה מאמינים שהוא יחזיר את ההשקעה.


אחרים ביקשו לקנותו עבור סכומים אסטרונומים, סתם כי רצו להעלותו כתבשיל על שולחן החג. וכאן אפשר להיסחף לפרשנויות על מגיה שחורה ואמונות עממיות שחשבנו שכבר נעלמו מהעולם.


קראתי,  שהספרדים דרשו את החזרתו לספרד בטענה כי מוצאו מחופי חצי האי האיברי. הגרמנים, בעלי התמנון, כמובן התנגדו לוותר על הנכס והעניין כמעט שימש עילה למלחמה.


אבל לדעתי את הפנץ ליין בנושא נתן  השבוע יונתן בקריקטורה היומית ב"כלכליסט"


 


                                                                                         

    http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3837,00.html                                                        

יום חמישי, 8 ביולי 2010

הגיגים מהשבוע שלא בהכרח יש קשר ביניהם

כבר כמה פעמים לאחר הקנייה בסופר, בבדיקת החשבון, שמתי לב שאין התאמה בין המחיר המצויין על מוצרים מסוימים ובין המחיר שמופיע בחשבון. לרעתי כמובן.


על הקנייה האחרונה שלי בסך 70 ₪  הוסיפו לי "בטעות" 9.30 אגורות. למעלה מ10% !


תחשבו על זה.


קניתי ליטר אחד של מרכך כביסה מרוכז. מפרסמים שבקבוק מרוכז של ליטר אחד שווה בקבוק גדול של ארבעה ליטרים.


נכון.


אבל אם תבדקו, תראו שהפקק של הבקבוק הקטן מכיל חצי כמות מהפקק בבקבוק הגדול...


הבנתם את זה!


קראתי שהדרך הטובה ביותר לשימור הזיכרון, ותיחזוק תאי המוח היא ללמוד שפה זרה.


טוב, זה אתגר קצת קשה בשבילי, אז החלטתי ללמוד מאימא שלי כל שבוע כמה פתגמים בלדינו.


תמיד היא משבצת פתגם ברגע הנכון ובמקום הנכון, שמתאים בדיוק, ואין לו מקבילה עסיסית בעברית.


אז מה היה השבוע:


בויו דה גריו, גרון דה מולינרו - גוף של חרק וקול של טחנת רוח. תאור מדויק של הנכד שלי בשעת התלהבות.


שסטרה ולידה, קוונדו אל דידל, קוונדו איל גוזה -  תופרת "מדופלמת", פעם מאבדת אצבעון ופעם מחט. זה מה שאימא שלי אומרת כשרואה אותי תופרת (או מבשלת)...


קארה די לונה – פני ירח (לבנה). כך נראתה האחיינית המקסימה שלי, קורנת מאושר ביום אירוסיה.


נפתלין מרקה – תגית של נפתלין. למרות מתיחת הפנים שעשתה, היא נראית נפתלין מרקה.


המשך יבוא....


ואתן שם, מועדון הקוזינות, מוזמנות להוסיף.   

יום שישי, 2 ביולי 2010

עלייתו ונפילתו של "קזינו דה פריז"




בשנה שאמא שלי נולדה נוסד גם "קפה דה פריס" בירושלים.
הוא שכן  לא רחוק  מהרחוב בו עברו לגור אחרי שנסגר.
כשסבתא שלי היתה מתארת מישהי ממכרותיה כאחת  שבילתה ב"קפה דה פריז", היו חברותיה לשיחה, נתקפות בסלידה, אך לא היה קשה להבחין בברק הפתאומי שנצץ לרגע בעיניהן.
בית הקפה, המוקצה בעיניה של סבתי, היה בשבילי אפוף מסתורין , ולאחר חמישים שנה החלטתי לעלות על עקבותיו. 
בירכתי בניין הנמצא ברחוב הראשי של שוק מחנה יהודה, דרך כניסה דהויה ועלובה, שעד לאחרונה הוסתרה ע"י בסטות של דגים וירקות, עברתי בזמן  וחזרתי לשנות השלושים של המאה הקודמת, ל"קפה דה פריז", שרקד, זימר ותסס בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.
בית קפה כזה, אילו היה קיים היום, קרוב לודאי שהיה נשרף ע"י משמרות הצניעות הירושלמים.
תחת שלטון המנדט הבריטי, שם צרפתי לבית קפה, כנראה הוסיף נופך קוסמופוליטי לעיר הפרובינציאלית.

צרפתים כמעט ולא ביקרו ב"קזינו דה פריז". אבל חיילים בריטים  היו מגיעים לשם בלויות נערות ירושלמיות לא חסודות, שהתחמקו מביתן, מדדות על נעלי עקב ומחשוף נוסח ג'ין הארלו. צעירים ערבים בני המשפחות החשובות, נששיבי, סככיני, חוסני וסניורה, לבושים חליפות מחויטות ושיער משוח בברלנטין, שתו ויסקי ובירה בחברת ידידיהם האנגלים והיהודים, החליפו קריצות עם הנערות, ורקחו עסקים ומזימות. 
באולם המרכזי ניגנה תזמורת שלצליליה זוגות רקדו טנגו, וולס, ופוקס רוק. ומידי פעם עינגו את הילידים בג'סטה לאום כולתום.
בחדרים הצדדיים, שדלתותיהם היו סגורים, ישבו קלפנים מעונבים  ומזיעים, אפופי עשן סיגריות הימרו בכספים וברכוש, לעיתים גם על נשים.
ובלילות ירח של הקיץ הירושלמי, היתה הפעילות עוברת לגג שממנו נשקף הנוף של  נבי סמואל ומוצא.
התזמורת נגנה, על הרצפות המרהיבות של הגג  רקדו, שתו ופלרטטו, הכל באלגנטיות אנגלית, מהולה בניחוח לבנטיני.
המלחמה ותהפוכות הזמן לא הטיבו עם "קזינו דה פריס". בחלוף השנים מצא את עצמו בשולי "השוק הגרוזיני", שהיה עד ימים אלה, הרובע המוזנח ביותר בשוק. 
הציורים דהו, המרצפות נשחקו, האולמות והחדרים חולקו לדירות קטנות ועלובות. המרצפות שעל הגג כוסו  בבטון , והנוף הנשקף ממנו הוא גשר המיתרים ומנופים של רבי קומות ההולכים ונבנים במערב העיר.
אבל יש אומרים כי בלילות ירח, כשהשוק ריק ודומם, אם עוצמים את העיניים אפשר לשמוע את התזמורת של "קזינו דה פריס" מנגנת את Bésame Muhco .






                        

                                                                       עיטורי המרצפות

                         

                                                

                                                                     שרידי ציורי הקיר ששוחזרו לאחרונה

     



                                                           למגן דויד בחלון לא הפריע הקופידון שמעליו.  

                             





                                   גם הבבא סאלי ומלאכי השרת שלו, מסתדרים עם הקופידונים שממול

                                                                         



                                                                חדר המדרגות שראה ימים טובים יותר

                           



                              



                                                                                        

                                                            הדייר של ה"פנטהאוס" חוזר מקניות

                               



                                                               מבט מהגג  

                                                       

                                          

                                                    מבט מהרחוב המשתפץ אל הכניסה של "קפה דה קזינו"

                           

                                                                                                                                                                                                                         

        מומלץ: מצגת מעניינת על שחזור ציורי קיר:      http://www.slideshare.net/urbanica.org.il/2009-1291254